האלוף

מנדי מרון  – האיש שידו בכל

באחת הסימטאות היותר יפות של גבעתיים, בבית חם ומטופח, מתגורר איש בן 88, %d7%9e%d7%a0%d7%93%d7%99-3מקסים ונעים הליכות, ורבים לא יודעים שמדובר באלוף (מיל.) מנדי מרון – מי שיש לו יד ורגל בפיתוח טנק המרכבה ובהמשך בפיתוח מטוס הלביא, ומי שהיה בתום שירותו הצבאי המפואר – מנכ”ל משרד הביטחון.

מאת: נעמי לבנון-קשת

 

הוא נולד, ב-1928 בטרנסילבניה שברומניה, כמנדי-מנחם מרקוביץ. על נעוריו המוקדמים בשנות מלחמת העולם השנייה הוא אומר: “אני בעצם עברתי ‘בשולי’ השואה. החלק בו התגוררנו נשאר, ב-1940, ברומניה בעוד חלק אחר מחבל ארץ זה הועבר לשליטת הונגריה. יום אחד מצאנו עצמנו מתגוררים 5 ק”מ מהגבול החדש. מרבית קרובינו היו, לרוע המזל, בחלק שהועבר להונגריה וניספו בשואה. גם הורי רצו לעבור איתנו, חמשת ילדיהם, שאני הבכור ביניהם, וסבתא, לחלק ההונגרי וניתנו להם שבועיים לעשות זאת בטרם סגירת הגבול. כולנו כבר היינו על מזוודות ולמזלנו  לא הספקנו וכך ניצלו חיינו. את שנות המלחמה העברנו, כולנו ביחד, בחלק הרומני, כשכל מוסדות הקהילה עבדו כסדרם, כולל בתי הספר”.

בתום המלחמה, ב-1945, כשהיה בן 17, עלה מנדי לארץ, לבדו, ראשון מבני משפחתו שתעלה בהמשך. הוא עלה במסגרת תנועת ‘גורדוניה’ היישר לקבוץ רמת יוחנן. הקבוצה עמה הגיעה מנתה 200 חברים צעירים ונמרצים שבאו ליישב את הארץ ולבנות בה חיים חדשים, ואשר פוזרו בין הקבוצים רמת יוחנן, אושה וכפר המכבי הסמוכים זה לזה. חצי שנה לאחר הגיעם הוחלט במוסדות המיישבים להעבירם למצובה שבגליל, קבוץ שהתרוקן מיושביו. כמקובל במקומותינו- התעורר ויכוח סוער והקבוצה התפלגה. בעלי המשפחות פנו למצובה והאחרים, בהם מנדי מרון, ירדו לנגב והקימו, ב-1947, את קבוץ צאלים, במסגרת הקמת עשרת ישובי הנגב. כאן גם תפסה אותם מלחמת השחרור.

36 שנות שירות

ב-1951 הוא נשא לאשה את אידה, צברית תל אביבית חניכת ‘השומר הצעיר’ שהכיר בסוף מלחמת השחרור, ושהיתה בת 19 כשעמדה תחת החופה. מנדי נשלח באותה שנה, ביחד עם עוד 2 קצינים, לעמק הלואר שבצרפת, ללימודים בבית הספר הצרפתי לשריון ואידה מצאה עצמה, חודשיים אחרי הנישואין, לבדה למשך שנה תמימה. אומר מנדי ומוסיף: “הלימודים האלה היו חשובים ומועילים מאד ובשובנו יישמנו את מה %d7%9e%d7%a0%d7%93%d7%99-4שלמדנו והשיריון אכן הפך לישראלי”.

בעודו בצרפת הגיעו הוריו, אחיו והסבתא – לארץ. בשנים 1958-1959, בטרם התמנותו למג”ד, הוא התמנה לראש לשכת הרמטכ”ל לסקוב. “זו התקופה הכי מכוננת בחיי של אדם צעיר כמוני, ‘חיית שדה’, שעולה פתאם לשיא השיאים, ללב העשייה של המדינה”- הוא מספר – “פתאם מצאתי עצמי חשוף לכל תכתובת משרד החוץ, שירותי הביטחון, חילות צה”ל ועוד”.

בסוף שנת 1960, כשהוא מג”ד טנקים, נשלח מנדי על ידי הצבא לטכניון בחיפה, ובמשך 4 שנים למד הנדסה, אבל זה גם חייב אותו, לראשונה, לחתום על 8 שנות שירות נוספות בקבע – הפעם כבר כסגן אלוף. “הידע שרכשתי בטכניון שימש אותי בתפקידים השונים בהמשך דרכי הצבאית, גם אם לא עסקתי בפועל בהנדסה”.

במשך 11 שנים עשו מנדי ואידה מאמצים בלתי נלאים להפוך להורים – ולא עלתה בידם. בסופו של דבר החליטו לאמץ ילד. “בעודנו ממתינים הרתה אידה באופן טבעי וב-1963 נולדה בתנו זוהר ואנחנו ביטלנו את בקשת האימוץ”- חושף מנדי את הצד האישי-אינטימי של חייו – “שש שנים לאחר מכן, כשאידה שוב לא הצליחה להרות, חידשנו את בקשת האימוץ וב-1970 קבלנו את רן, שהיה בן 4 שבועות בהגיעו למשפחתנו”.

מנדי מרון הספיק למלא שורה מרשימה של תפקידים בהם: מפקד חטיבה 520, מינוי חירום לקצין שיריון ראשי במלחמת ששת הימים, סגן מפקד הכוחות המשוריינים בסיני, ראש מטה פיקוד הדרום, מפקד המיכללה לביטחון לאומי- שהוא היה ממקימיה לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעידוד הרמטכ”ל דאז מוטה גור, ראש מחלקת הדרכה במטכ”ל ומפקד אוגדה משוריינת.

בתחילת שנות ה-70, במקביל לתפקידיו בצבא, הוא למד לתואר שני במנהל עסקים, תעשייה וניהול  אך לא הספיק להגיש את התזה שכן בדיוק פרצה מלחמת יום הכיפורים בה פיקד על אוגדה 440, אוגדת כוחות מילואים משימתית שהקימה בסיני קו הגנה שני ובהמשך התמקמה מול הארמייה המצרית השלישית בגיזרה הדרומית שלה. בתום המלחמה פיקד על עוצבת המפץ.%d7%9e%d7%a0%d7%93%d7%99-%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9f

את שירותו הצבאי סיים בשליחות לוושינגטון בשנים 1980-1983 כשהוא משמש נספח צה”ל בארה”ב. כשם ששנים קודם לכן היה מעורב ואף שימש ראש פרוייקט פיתוח טנק המרכבה, ה’בייבי’ של האלוף טליק, כך בעת שהותו בוושינגטון היה חשוף לפרוייקט הלביא – ‘הבייבי’ של מישה (משה) ארנס, אז שגרירנו שם.

בשובו פשט את מדיו אחרי 36 שנה ויום למחרת נכנס לתפקיד מנכ”ל משרד הביטחון בקריה, כשהבוס שלו הוא משה ארנס: “מישה ארנס רצה אותי איתו ולידו ואני הכנסתי אותו לתפקידו החדש. עבדנו מצויין בהיותנו בארה”ב והמשכנו לעבוד מצויין גם כאן במשרד הביטחון, למרות שארנס ידע היטב שאני מהצד הפוליטי האחר. זה לא הפריע לו ועד היום אנחנו בקשר הדוק”- מספר מנדי.

3 שנים לאחר מכן, יום לפני יום העצמאות 1986, הוא נפרד מתפקידו זה ולמעשה בכך הוא פרש מהעשייה הבטחונית, אחרי 39 שנים אינטנסיביות ופוריות מאד. שנה לאחר מכן נפטרה אידה כשהיא בת 55.

תקופה קצרה אחר כך הכיר את עדה ועברו  להתגורר יחדיו בגבעתיים, בה הם חיים יחד כבר 38 שנים. בזוגיות היפה הזאת הם חולקים 5 ילדים, שלושה שלה ושניים שלו, 15 נכדים ו-5 נינים. את החגים הם מקפידים לחגוג ביחד, בכל פעם אצל ילד אחר מבני המשפחה.

המרכבה והלביא

ב-1986, אותה שנה בה סיים את עבודתו הבטחונית במשרד הביטחון, היא גם השנה בה הוחלט סופית, בלחץ אמריקאי, על ביטול פרוייקט מטוס הלביא. “זו היתה החלטת ממשלה ולכן אי אפשר להאשים את האמריקאים. אנחנו קרקענו את הלביא במו ידינו – עם לחצים אמריקאיים בצד לחצים פנימיים, שהביאו לבסוף לאותה הצבעה מפורסמת בממשלה, בעד הביטול, כשקולה של השרה דאז שושנה ארבלי-אלמוזלינו היה זה שהכריע את הכף”- – אומר מנדי מרון בצער- “זו אכן היתה החמצה. הלביא היה יצירת מופת שהייתה מעשירה את התעשייה האווירית ואני מצר וכואב על ביטול הפרויקט הזה בשלב כה מאוחר שלו”.

כמי שהיה מעורה מאד בפרוייקט טנק המרכבה, הוא יודע להשוות בין שני הפרוייקטים הללו: “כשהאלוף טליק התמנה לסגן הרמטכ”ל הוא הגה לראשונה את רעיון טנק המרכבה. הפרוייקט התחיל למעשה ב-1968 ובפועל הוא נמשך עד היום. עשר שנים לקח עד שיצא הטנק הראשון. טליק היה חכם מאד כשבכל שלב דאג שלא לחרוג תקציבית וכן דאג להפיץ ולהראות מידע על הפרוייקט בקרב הרבה גורמים. כל פרוייקט המרכבה התנהל נכון יותר מפרוייקט הלביא, שהיוזמה לפיתוחו היתה של ארנס והמיישמים שלו היו חיל האוויר והתעשייה האווירית. לו ללביא היה טליק – הוא היה טס היום.”

בשנות הפנסיה שלו הוא עדיין עובד כמנכ”ל חברת ייעוץ והשקעות ‘איפטיק מנדן בע”מ’, אבל מקדיש זמן רב להתנדבויות בשני תחומים: הוא חבר במסגרת גוף ‘מפקדים לבטחון ישראל’ – העושה סיורים, מפרסם ניירות עמדה ומקיים מיפגשים שנתיים. וכן עוסק רבות בהשבת הרכוש הקהילתי הרומני. “ברומניה נחקק חוק להשבת הרכוש הקהילתי היהודי, והיה הרבה מאד רכוש כזה. לשם כך הוקמה עמותה הפועלת מול הממשלה הרומנית, מקבלת לידיה את הנכסים, מוכרת אותם ובתמורה המתקבלת תומכים בילידי רומניה לשעבר – באשר הם. חלק קטן מהכסף אף יוקדש להקמת מוזיאון לזכר יהדות רומניה בראש פינה”- הוא מסביר.

במבט לאחור, הוא אומר שהוא בהחלט שבע רצון ואף הערכה לחייו, ולכך שהשכיל להגיע לישראל בזמן הנכון ולקחת חלק באירועים המכוננים של המדינה.

“עם זאת: לא בדיוק לזה התכוונו כשהקמנו את המדינה. אמנם הבאים אחרינו מרחיבים אותה אבל לא בדיוק בכיוונים שרצינו”- הוא אומר – “אני מודאג. אם חלילה תיווצר קוניוקטורה שבה לא נהיה מספקי חזקים –  יהיו לנו בעיות, כי אין לנו גבולות מוכרים. לעם יש לגיטימציה להגן על גבולות מוכרים, ולהפך, וזה מדאיג אותי. אי אפשר וגם אין טעם להתעלם מהעולם ומדעתו עלינו. חשוב שיהיו לנו גבולות שמוכרים על ידי העולם – גם אם אינם אידיאליים”.

%d7%9e%d7%a0%d7%93%d7%99-5“הלביא היה יצירת מופת שהייתה מעשירה את התעשייה האווירית ואני מצר וכואב על ביטול הפרויקט הזה בשלב כה מאוחר שלו”

במבט לאחור, הוא בהחלט שבע רצון לכך שהשכיל להגיע לישראל בזמן הנכון ולקחת חלק באירועים המכוננים של המדינה

“… פרויקט המרכבה התנהל נכון יותר מפרויקט הלביא. לו ללביא היה טליק – הוא היה טס היום”

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.