הצייר הרץ למרחקים ארוכים

שמעון אבני, בן 84 ניצול שואה וילד של ‘עליית הנוער’. צייר מוערך ובעל שם, רץ מרתון ואלוף הארץ לקבוצת הגיל שלו. והוא תושב גבעתיים ואוהב כל רגע בה.

מאת: נעמי לבנון-קשת

בגיל 84 לשמעון אבני אין שום תכניות לתת לגיל להכתיב לו את סדר היום. אבני, יליד 1932, איש מלא חיוניות, צייר בעל שם, המוערך מאד על ידי אנשי מקצוע, מתגורר בדרום גבעתיים, מול מגרש הכדורגל ומשקיף בהנאה על הפארק הירוק ורחב הידיים הנשקף מדירתו.

השכנים בבניין שלו לא יודעים שמאחורי האיש השקט והצנוע הזה יש עשרות תערוכות יחיד, וקבוצתיות, שהוצגו ברחבי הארץ בגלריות, במוזיאונים כמו גם בפאריז, במרסיי ובבוסטון. ומנגד עשרות ריצות מרתון לתואר אלוף הארץ לקבוצת גילו.

הציור הוא דרך למצוא חן

תחילתו של סיפור חייו בשכונה עלובה בפאריז. משפחת שטיין – קשת היום: אמא, עקרת בית, אבא חייט, ואח קטן. הוא לא חלם על ציור. זוכר רק שבגיל 6 צייר בכיתה תרנגול – בעל חיים שראה בספרים. המורה התפעלה והוא זכה ב’נקודות’ ומרגע זה הבין שהציור הוא דרך למצוא חן.

ב-1940, עם כניסת הנאצים לפאריז, תמה ילדותו. אביו נשלח למחנה עבודה בצרפת. הוא נותר בבית עם אמו ואחיו, אז כבן 4, בתנאים קשים.  “אמי חלתה ונזקקה לניתוח ואני ואחי נשלחנו למוסד ממשלתי לילדים. במשך חודשים אחדים שהינו שם, מופרדים לפי קבוצות גיל, וכשאמי החלימה היא באה ו…לקחה את אחי! אני הושארתי וזו היתה עבורי טראומה לשנים רבות”.

ב-1941, הוא מועבר למוסד יהודי שמומן על ידי משפחת רוטשילד, ובמשך שנתיים תמימות, לא זכה ולו לביקור אחד של אמו ולא ידע מה עלה בגורלה ובגורל אחיו הקטן, כשם שלא היה לו שמץ של מושג מה קורה עם אביו.

“הייתי ילד שובב, מרדן עם רגשי אשמה. הייתי בטוח שאמא שלי לא לקחה אותי כי אני לא בסדר. הענשתי את עצמי בריצות של אינסופיות של שעות ארוכות בחצר המוסד”. – מספר שמעון – “ב- 1943 נלקחנו, כמה ילדים, והועברנו לכפר נידח שם פוזרנו בין משפחות צרפתיות, שקבלו תשלום מהג’וינט. הייתי בבית משפחה שיום אחד קבלתי בראש פצע מדבק ונשלחתי לבית חולים מיוחד בפאריז. כשנה הייתי שם בבידוד ובשלב זה הבנתי שכנראה אני יתום. כשהשתחררתי מבית החולים תמה המלחמה ודודי מצד אבי, שלח אותי למוסד יהודי-ציוני, “שאטו רוז'” שאסף ילדים עזובים כמוני. שם הבנתי סופית שאין לי משפחה. שנים רבות לאחר מכן קבלתי דו”ח שערך צייד הנאצים סרז’ קלארספלד וכן תעודת משלוח של אמי ואחי ותעודת פטירה של אמי מדראנסי, כך שלא ברור אם נשלחו ולאן אבל ברור ששניהם מתו.”

 

מפגש מרגש עם האבא ששרד

שנה לאחר מכן מתברר לו כי אביו שרד את אושוויץ ונישא לאשה צעירה ממנו בעשרים שנה. שמעון סירב לדרוך על אדמת גרמניה והמיפגש ביניהם נערך רק שנה לאחר מכן, בפאריז. “רציתי לצאת מצרפת וקסם לי מאד לבוא לארץ, אבל נשארתי שנה נוספת במשפחת דודי. כנראה שרציתי משפחה. למדתי חייטות ושנאתי זאת אבל אהבתי את הפעילות בתנועת הנוער ‘דרור’, ששכנה בקומה מעל תיאטרון קטן, שלימים התרחב והפך לתיאטרון ה’באטאקלאן’, שהותקף בשנה שעברה על ידי טרוריסטים”- מספר שמעון.

ב-1948, והוא בן 16, הוא עולה לארץ עם ‘עליית הנוער’, לקיבוץ ‘חפציבה’. כעבור שנתיים הלכה הקבוצה לקיבוץ ‘רעים’ שבדרום והוא הלך לצבא. כאן צייר פורטרטים מצילומים קטנים של חיילים. “זה היה אמצעי ליצירת קשר”. בתום שירותו הצטרף לחבריו ב’רעים’ ועשה חיל כטרקטוריסט. “אני מומחה בחריש עמוק”- הוא צוחק. הוא מתחיל לצייר קריקטורות מהווי הקבוץ. לאכזבתו עיתון ‘לקיבוץ’ לא רוצה את עבודותיו.

קורס רישום אצל זריצקי

כשנפתח בנען קורס רישום בהדרכת יוסף זריצקי ויחיאל שמי, הוא מצליח להכנס לקבוצה ולמרות שהגיע בלי שום ציוד או ידע נהנה מחודש מרוכז ובעיקר ממחמאות של המורה זריצקי. כשחזר לקבוץ הפך לופט לסטודיו והודיע שהוא צייר! “מאותו רגע הפסקתי להיות אהוב”- הוא מחייך- “ב-5-6 שנותי ב’רעים’ עשיתי ציורי קיר לקיבוץ וצברתי ניסיון. כשביקשתי אישור לצאת לשנת לימודים בפאריז – סירבו ולצערי נאלצתי לעזוב”.

באמצע שנות החמישים התקבל ללימודים ב’בוזאר’, בפאריז. יתכן שהיה נשאר אלמלא התברר, כי הוא נחשב לעריק מצבא צרפת, ונקרא לשרת באלג’יר. הוא ברח לרומא ולמד אמנות ושב לארץ חסר כל. זמן מה לאחר מכן הוצגה תערוכת יחיד ראשונה שלו בגלריה בצפון העיר, וזה היה גם המיפגש הראשון עם הבראנז’ה התל אביבית. בהמשך שב לפאריז והציג בתערוכות קבוצתיות עם ציירים מופשטים. בסוף שנות ה-60′ שב לפאריז כשהוא נשוי. ב-5 השנים השתתף בכמה וכמה תערוכות. אשתו-דאז עבדה בשגרירות ושם נולדה בתם הבכורה. “חזרנו לארץ היישר לדירה ברחוב ההסתדרות בגבעתיים ועבדתי במרתף בתל אביב. מהר מאד עשו לי תערוכת יחיד בכל  הקומות של ביתן ‘הלנה רובינשטיין’, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. הכל נעצר במדינה וגם כל ההישגים האמנותיים והמוניטין שהתחלתי לצבור באותה עת”.

מורה בבצלאל, במרשה ובאבני

בינתיים נולד בנו והמצב הכלכלי היה קשה. הוא החל לעבוד כמורה ב’בצלאל’ וב’מידרשה’, נסע ממקום למקום, כל ימות השבוע, וצייר פחות. בתחילת שנות ה-80′ הגיעו הנישואין לקיצם. בשנים אלה הוא מקבל מילגת השתלמות בניו יורק ובהמשך נוסע שוב לפאריז. “עדיין הייתי צייר מופשט. אני אוהב את הצבע. את המריחה. את החושניות שבזה כשמנגד אני מאוהב בצילום. בקסם שבקליק. אלה שני הקטבים שלי. “- הוא מסביר– “ואז בא לי הקונספט של קשר במגע רך, המתבסס על מסגרת שהיא מאד נוקשה, כי המציאות נוקשה, מול הרך – וזו ההזמנה להושיט יד וללטף את ציורי”.

הוא שב ללמד, הפעם במכון ‘אבני’ ובמוסדות נוספים ומצייר בכל רגע פנוי – הגם שלא היו הרבה כאלה, בין המשרות. בשלב זה הוא כבר בונה פרק ב’ עם דליה, שלפני 10 שנים, אחרי עשרים שנות-ביחד, הוא נישא לה בבית כנסת, כדת וכדין.

רץ מרתון 32 שנה

שנות ה-80 גם מפגישות אותו עם ריצות המרתון – אחרי שראה מרוץ של מבוגרים בסנטרל פארק בניו יורק והחליט שזה הדבר בשבילו. במשך שנה התאמן ובסיומה עשה את מרתון טבריה ומאז לא הפסיק לרוץ – זה 32 שנה! בהיותו בן 75 הוכתר כאלוף הארץ לקבוצת הגיל שלו. הוא מונה בגאווה 25 מרתונים מלאים בארץ ובעולם. עד 2014 עוד עשה מרתון מלא בפאריז. בשנה שעברה עשה חצי מרתון וכבר חש כאבים. התגלתה בעיה בריאותית המצריכה צינתור ולאחריו הוא מבטיח לשוב ולרוץ.

“הריצה היתה חשובה לי תמיד כי יצרה איזון עם האמנות”- הוא אומר – “בריצה אני מדמה שאני במטוס והגוף הוא הכלי וכמו במדיטציה אני עובר מהראש ומטה ומתמקד בכל איבר שזז. יש משהו מרענן מאד בחשיבה על אברי הגוף שלך”.

ציורים קשים לעיכול

בן 74 מפסיק שמעון ללמד ומתרכז בציור. מאז הציג בתערוכות במוזיאונים ובגלריות ואף קבל סטודיו גדול באזור הסמוכה – לשם הוא מקפיד לנסוע מידי יום ביומו, לחשוב, להעלות רעיונות ולצייר.

“תמיד אמרו לי שבציור שלי יש משהו קשה לעיכול. כנראה בגלל החומרים האוטוביוגרפיים שלי, שלמזלי הוצאתי מתוכי אל הבדים” – אומר שמעון, שעשיית אמנות מבחינתו היא יציאה לקרב. “אני מדביק דברים אלה לאלה ולא תמיד בטוח שזה אכן מחובר. כך אני מתמודד עם החיים. עם המציאות האלימה מול המגע הרך, המלטף. זה הקונפליקט התמידי שאני חי בו”.

גבעתיים שלי

הוא סבא לנכדים ואוהב מאד כל רגע במחיצתם אך אינו כופה את עצמו. לפני 15 שנה חזר להתגורר, ביחד עם דליה, בגבעתיים ומכאן הוא מגיח להליכות היומיות שלו ולרכיבת האופניים האהובה עליו. “אני אוהב את הסביבה הירוקה ומאד אוהב את הקירבה לילדים, לבתי הספר שוקקי החיים”- הוא אומר – “יש לי כיף גדול לעמוד על הגשר שמעל דרך רבין ולהשקיף על הסביבה ולראות המוני ילדים יוצאים מבתי הספר. אני גם בודק כל הזמן את התקדמות שיפוץ ספינת הפירטים שבפארק. רק מצער אותי מאד שלעומת תל אביב, עיריית גבעתיים לא מעודדת אמנים ולא הולכת לקראתם”.

הוא לא עושה תכניות לעתיד. אומר שהוא חי כאילו כל יום הוא יומו האחרון, אבל לא מסתיר את העובדה שהיה רוצה מאד להציג עוד תערוכה גדולה של כל העבודות הרבות. “יוצר רוצה שיראו את עבודותיו. הייתי רוצה שהקהל הרחב יכיר את עבודותי”. – הוא מסביר – “אין לי ענין בפרסום אישי. חיי צנועים. אבל אני רוצה שיראו את תמונותי ויופעלו על ידן”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.