רואים 6:6

דוד בריל (78) יקבל את תעודת יקיר העיר גבעתיים לשנת 2016, בטקס שייערך בקרוב, עבורו זהו רגע ניצחון של ניצול שואה שבנה עצמו בעשר אצבעות כשהקים לפני 47 שנה את חנות האופטיקה בגבעתיים.

היום ניתן למצוא בחנות את ילדיו אביב והילה שממשיכים את דרכו של דוד וחשים שזהו מקומם הטבעי  

נעמי לבנון-קשת

 

חנות המשקפיים של משפחת בריל היא שם דבר בגבעתיים וסביבותיה כבר 47 שנים. הספור שמאחורי, הוא ספור מרגש ועוצמתי. למרות עשרות השנים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה דוד בריל, מתקשה לדבר על ילדותו המוקדמת בתקופת השואה ומעדיף שלא להרחיב עליה את הדיבור. הוא היה רק בן 7 כשיצא עם הוריו מהעיר יאסי לבוקרשט הבירה בתום המלחמה. בתיכון התמקצע בתחום האופטיקה ומכשירנות %d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9c-6אופטיקה. ב- 1961, כשהוא בן 23, עלה לארץ עם הוריו. שנה לאחר מכן פקדה את המשפחה טרגדיה, אבי המשפחה נהרג בתאונת דרכים והאם נפצעה.

תחילת דרכו המקצועית הייתה, באלתא, מפעל של התעשייה האווירית שם עבד חמש שנים. הוא למד באנגליה לימודי אופטומטריה, וחזר עם תעודה ורצון עז להיות עצמאי. בשובו מאנגליה רכש בשנת 1968 את החנות בגבעתיים, בוייצמן פינת טייבר שהפכה ברבות השנים לשם דבר בעיר.

 

הלקוח הראשון

“התחלתי עם מלאי של 18 מסגרות מהן 12 לנשים ו-6 לגברים”- הוא נזכר– “את פריטי הריהוט לחנות קבלתי במתנה מבעל הבית הקודם שלי: דלפק מכירה וכסאות שהבאתי אחד אחד, כל יום, באוטובוס”.

עד היום הוא זוכר שביומו הראשון בחנות נכנס עוזי בן גרשון, יליד גבעתיים, שאביו היה שומר עברי בגבעת רמב”ם, שהגן על התושבים מפני פשיטות ערביי הסביבה. עוזי הפך ללקוח הראשון שלו, ולימים, שנים לאחר מכן, החזיר את זוג המשקפיים הראשון שרכש- לתצוגה של בריל, המחזיק באוסף מרשים של מסגרות מתקופות שונות.

” באותו יום הגיעו כל השכנים ומכרתי חמישה זוגות משקפיים”- הוא משחזר– “התחלתי לקנות כמות כפולה מזו שמכרתי. אמי עבדה איתי, והתמקדה בעיקר במסירת המשקפיים המוכנים ללקוחות. מהר מאד התקדמתי ושמי הלך לפני”.

ב-1972 הכיר את פנינה, צברית קטנטונת, ילידת תל אביב, את ה’שידוך’ עשתה חברתה, ציירת שביקשה לשווק את ציוריה ונכנסה לחנות של דוד והציעה שירכוש ציורים לביתו. כשאמר שהוא רווק החליטה בו במקום שחברתה פנינה, בוגרת האקדמיה למוסיקה ומורה לפסנתר מתאימה לו והשאירה לו את מספר הטלפון שלה, בהסכמתה כמובן. כעבור זמן מה טילפן דוד והרומן פרח. באפריל 1973 השניים נשאו. באוקטובר אותה שנה קבל דוד צו 8 וגוייס לחטיבה 8 גדוד 89, אותו גדוד בו לחם גם במלחמת ששת הימים, ב-1967. קרוב לחצי שנה לא היה בבית. במהלך התקופה קבל יום בשבוע אותו ניצל לעבודה מאומצת ואמו התגייסה לעבוד בחנות ולמסור את המשקפיים ללקוחות.

המשפחה מתרחבת

פנינה, הכלה הצעירה, החלה לעבוד בקונסרבטוריון העירוני וגם נתנה שעורי פסנתר פרטיים עד שהצטרפה אף היא לעסק, שפרח ושגשג. השניים עברו להתגורר בבית פרטי בן שתי קומות, ברחוב טייבר, סמוך לחנותם. באפריל 1976 נולד בכורם אביב. באוקטובר 1983- נולדה הבת הילה.

“עשרות שנים עבדתי קשה וכמעט לבד: מכרתי, התאמתי מסגרות ועדשות, גביתי כסף וסידרתי את חלון הראווה”- מספר דוד- “פנינה עזרה בהנהלת החשבונות ואמי בטלפונים ובמסירת העבודות. לא פעם הייתי חוזר הביתה בעשר בלילה אחרי יום עבודה ארוך וקשה”. בינתיים בגרו הילדים ודוד חלם כי ימשיכו %d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9c-7בדרכו וישתלבו בעסק. אביב והילה, מודים שבתקופות שונות היו להם חלומות משלהם, בכיוונים אחרים. אביב (40) חלם על לימודי משפטים או אדריכלות. הילה (32) חלמה על וטרינריה “כי בבית בטייבר גדלנו עם שפע של בעלי חיים, מכל הסוגים”- היא מסבירה. בסופו של דבר נוכחו שניהם כי למרות שאביהם לא כופה עליהם את דעתו ורצונו- הרי שמאד חשוב לו כי ייכנסו לעסק וילמדו אופטומטריה. וזה בדיוק מה שהם עשו, כל אחד בתורו. אביב עשה את שירותו הצבאי בתל השומר. הילה במודיעין, ושניהם זוכרים שגם במהלך שירותם היו באים בכל יום פנוי – לעזור בעסק המשפחתי, שלא הפסיק לגדול ולהתרחב. אחרי טיולי חו”ל שלאחר השירות – החליטו, כל אחד מהם, ללמוד אופטומטריה באוניברסיטת בר אילן. אומרת הילה: ” חשבתי שזה יהיה התואר הראשון שלי במדעי החיים ולאחריו אתקבל לוטרינריה, אבל התאהבתי בתחום ונשארתי בו”. היא סיימה את הלימודים בהצטיינות. ואביב מוסיף: “בסופו של דבר לא היה קשה לוותר על החלומות האחרים והייתי שלם לגמרי עם הבחירה באופטומטריה. זה 4 שנות לימודים ולאחריהן שנה סטאז’ שעשינו בחנות שלנו. אחר כך באו אינספור השתלמויות בחו”ל, בתחומים שונים הקשורים לאופטיקה, ובהמשך השתתפנו בקונגרסים בינלאומיים”.

הדור הבא מצטרף לעסק

“אנחנו בעסק ממש מהעגלה”- צוחק אביב – ” בבית הספר היסודי היינו באים לחנות ועוזרים ככל שנדרש ובהדרגה התחלנו לעשות דברים יותר רציניים. מגיל 16 כבר הייתי בא בקביעות לעבוד בחנות, כך שאפשר לומר שלמרות שהיו לנו חלומות אחרים –היה די ברור שבסופו של דבר נמצא עצמנו פה”.

%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9c-2אבא דוד בריל אומר בכנות שאמנם לא הכריח אותם אבל דחף ללא לאות לכיוון לימודי האופטומטריה והבהיר להם, חזור והבהר, עד כמה הדבר חשוב לו.

בגיל 29 התחתן אביב עם נטע, בת גבעתיים, ונולדו לו מיקה (7) וליה (4.5). נטע, רואת חשבון במקצועה, הגיעה לחנות כדי לרכוש לעצמה משקפיים וכך נולדה ההכרות שהובילה לחופה. אביב אוהב לצטט אותה כמי שאמרה: “באתי לקנות משקפיים ויצאתי עם המוכר”. במשפחה צוחקים ששני בני הזוג עוסקים בראייה- אבל שונה. נטע מסייעת כיום, מהבית, בפיקוח ובמעקבים כספיים.

גם הילה נישאה אחרי הלימודים, לרועי דיין, קצין בחיל האוויר, מהנדס חשמל ובקר טיסה. לזוג בן, איתן, בן שנתיים.


לאחר תום לימודיהם של הילדים היו שנים בהם עבדו ארבעת בני המשפחה ביחד בעסק, כשהם משלימים האחד את השני. אביב אומר כי הם הסתדרו ביניהם  מצויין ומעולם לא היו מריבות או כעסים – דבר די נדיר בעסק משפחתי. “אנחנו לא רבים. אף פעם”- אומר אביב – “כך גם עם העובדים שלנו, 10 במספר, שהם כמו משפחה”.

בהדרגה הלכו הילדים, ‘דור ההמשך’, ותפסו את מקום ההורים בחנות. הילה עובדת כ-7 שעות בכל יום, אביב נמצא בעסק לעתים גם 10 שעות ביום. אבא דוד נוהג להגיע מידי יום ביומו, בבוקר, לכשעתיים. עושה תיקונים ומייעץ. כשהם יוצאים לחופשה עם משפחותיהם, הוא על תקן ‘ממלא המקום’. “והכי חשוב לנו זה שהוא שומר על הנכדים”- צוחקים אביב והילה – ” ההורים מבלים הרבה במחיצת הנכדים וזה כיף לכולם. בחופש הגדול הם כמעט במשרה מלאה ובחגים כולנו יוצאים ביחד לנופשים”.

שייכות טבעית

%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9c-4אביב והילה אומרים שבמבט לאחור, הם מודים לאביהם על שהפעיל עליהם לחצים, גם אם סמויים אך בהחלט מורגשים – להמשיך בדרכו. מודים שבעצם כוונו למקום הכי נכון מבחינתם, שבו יש לשניהם הרגשת שייכות טבעית.

דוד אומר שאביב אוהב את בדיקות העיניים אך מאד אוהב, ומצטיין, גם בצד המסחרי. הוא פעיל בארגון האופטומטריסטים, בוחן מתמחים חדשים מטעם משרד הבריאות. הילה מתמקדת בבדיקות- תחום שהיא אוהבת יותר מכל דבר אחר.

האב הגאה אומר שלמרות שהוא מגיע מידי בוקר הוא סומך על ילדיו במאה אחוזים ויודע בוודאות שהעסק שהקים בעשר אצבעות מצוי היום בידיים טובות. “אני שמח להיווכח, בכל פעם מחדש, שהלקוחות אוהבים וסומכים על אביב והילה”.

 לשמחתו שניהם גם נשארו בגבעתיים וממרומי הפנטהאוס המטופח שלהם, בגבעת רמב”ם, יכולים הוא ופנינה להשקיף על דירות ילדיהם ולחלום שאולי יהיה גם דור שלישי. “בתי, מיקה, כבר אומרת שהיא רוצה לעבוד בחנות, ואני כמובן אשמח שהיא תמשיך בעסק”- אומר אביב.

מחנות של 18 מסגרות משקפיים יש להם היום בעסק בין 6 ל-8 אלפים! מעשרות חברות ובתי אופנה מובילים בעולם. חוג לקוחותיהם מונה %d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9c-3אלפי אנשים, שחוזרים שוב ושוב וממליצים לחבריהם. מבחינת דוד הוא הרוויח זאת ביושר שכן מילת המפתח שלו היתה ונשארה: מקצועיות. “אני בין הראשונים שלפני 30 שנה התחלתי ללמוד את נושא המולטיפוקל. בהמשך אביב  והילה התמחו בזה, בחברת ‘צייס’, שהם ‘ספונסרים’ שלנו”-הוא מסביר: “התחרות כיום קשה. היא אגרסיבית ולא הוגנת וכמי שמבין בנושא אני אומר: יש הרבה שקרים בענף ואנחנו מסרבים להצטרף לחגיגת פרסומי השקר! אנחנו אופטיקה של משפחה וזה מחוייבות ללקוח “.

נאמנים לחנות הוותיקה 

בשנת 2000 הם התרחבו והכפילו את שטחם. היום הם זקוקים לשטח נוסף אך כזה אינו בנמצא והם מתעקשים שלא לעזוב את חנות הדגל שלהם, שהם רואים בה קמע שהביא להם מזל. הגם שלאביב יש הרבה רעיונות להתפתח ולהתרחב בתחומים נוספים באופטומטריה – אלה נשארים, בינתיים, במגירה. “עובדתית, בגלל המחשבים והסמרטפונים, יותר אנשים, בהם הרבה ילדים, מרכיבים משקפיים”- הוא אומר- “בשנות ה-80′ עם פריחת עדשות המגע, הספידו את המסגרות והתבדו. בעשר השנים האחרונות יש ‘בום’ אדיר למסגרות שהפכו פריט אופנתי הכרחי”.
הסיפור האמיתי

גם אחרי 70 שנה דוד בריל עדיין מתקשה לדבר על שנות ילדותו המוקדמות. אבל עכשיו, לקראת קבלת אות ‘יקיר העיר’ ואולי גם הגיל עושה את שלו, הוא החליט שזה הזמן הפסיק להסתיר ולשמור בלב ובנשמה. “כל השנים לא רציתי שירחמו עלי. היה לי חשוב להוכיח את עצמי לבדי, בלי רחמים”- אומר דוד שגם היום בדברו על השנים ההן לא פעם מזיל דמעה.

%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9c-5הוא נולד בסוצ’אבה, בוקובינה, לציפורה לבית שוורץ ולבנימין לייבוביץ מסיגט, שהיה תלמיד חכם חסיד סאטמר. לאם הייתה חנות לכלי בית שהאב הצטרף לניהולה והשניים עשו בה חיל. דוד הבכור נולד ב-1938 ושנתיים אחריו נולד לייבלה. ב-1942 זומנו יהודי העיר לתחנת הרכבת, עם מינימום מיטלטלין, ולאחר שהשאירו את כל תכשיטיהם ומפתחות בתיהם בידי חייל שאסף את השלל ונתן בתמורה כיכר לחם למשפחה. הם הועלו לרכבות בקר, הוסעו לטרנסניסטריה, שם הורדו במוגילב. בתוך זמן קצר נחטפה האם, שיצאה לרחוב לתור אחר מזון לילדיה, ונשלחה לפצ’יורה שם מתה. כעבור 3 חודשים קפא האב בנימין למוות ושני הילדים הקטנים הועברו לבית היתומים  שבמקום, פה מת לייבלה הפעוט מתת תזונה. דוד, דודיקה בפי הוריו, הועבר ב-1944 בטרנספורט היתומים לבית יתומים ביאסי, כשהוא בן חמש ובולט ביופיו. בשל תכונה זו ובשל גילו הצעיר הושם באגף הבנות ביחד עם בנות הדודות שלו, רחל וציפי לנדאו, שהיו בוגרות יותר וטיפלו בו כמיטב יכולתן.

במקום הזה, התרחשה התפנית בסיפור חייו: רוזה בריל הייתה אחות מיילדת שהתנדבה לסייע בבית היתומים. היא הייתה נשואה לנתן ולזוג לא היו ילדים. רוזה לקחה את הילד תחת חסותה וטיפחה אותו. “אני זוכר שהיה עוד ילד בגילי, שעל צווארו היה תלוי שלט קטן שסיפר הוא טוב במתימטיקה! אני הייתי רק יפה ורוזה בחרה אותי”- מספר דוד.

בהתקרב החזית הרוסית הגיעה השמועה כי הרוסים, שאיבדו מיליוני חיילים ואזרחים, מתכוונים לאסוף את הילדים מכל בתי היתומים ולהפכם לאזרחים רוסיים. רוזה  ונתן שכרו מונית ונסעו דרומה, עם דוד הקטן, מרחק של כ-800 קילומטרים, עד הגיעם לבוקרשט, כאן הקים נתן מפעל לייצור בדים ברחוב מרכזי. פה ושם היה לדוד קשר עם בני משפחתו שנשארו הרחוק. גם בנות הדוד והוריהן הצליחו לברוח מיאסי וחזרו לסוצ’אבה. באחת הפעמים אף הגיעו למפעל של האב. “עד שיום אחד, כנראה הייתי כבן 9-10, הם החליטו שהחינוך שאני מקבל אינו דתי מספיק ודרשו להחזירני לסוצ’אבה”- משחזר דוד ובוכה בהיזכרו – “לנתן ורוזה לא הייתה ברירה. רוזה הייתה בהריון, שהסתיים בהפלה, ואני נאלצתי לחזור לעיר שלא הכרתי, ונשלחתי ל’חיידר’ – שהיה זר לי ולא הבנתי מה עושים. הייתי שם כמעט שנה, תקופה קשה של געגועים עזים ל’הורי’. כיתום הייתי זכאי לקבל מהג’וינט מנה יומית של לחם. דודתי שלחה אותי כל יום לעמוד בתור לקבל את המנה שלי, שעזרה גם להם, כשיום אחד בא ‘אבי’ נתן בריל לבקרני. התנפלתי עליו בחיבוקים ודמעות והוא החזיר אותי הביתה, ל’אמא’ רוזה, בבוקרשט, והפעם הם דאגו לכל מסמכי האימוץ הרשמיים”.

דוד חזר לחייו הקודמים בעיר הבירה, כאן בגר ולמד. כשעלו ב-1961 לישראל ידע שיש לו פה שני דודים, אחי האם, שעלו לארץ בשנות ה-30 עם הוריהם, ובהמשך הגיעו עוד דודים ובני דודים. בנוסף היו פה גם קרובי משפחת בריל, שניצלו ועלו לארץ.  עם כולם נשמרו הקשרים, וכך עד היום.

“אינני זוכר דבר וחצי דבר מהורי הביולוגיים ומאחי הקטן. בשבילי ישנם רק רוזה ונתן בריל, שהם הורי לכל דבר וענין, שאהבו אותי אהבת נפש. הם מעולם לא הסתירו ממני ולא ניסו להשכיח ממני או למנוע קשר עם קרובי הביולוגיים “- הוא מספר – “זה היה הסיפור האישי שלי ולא רציתי לספרו, כדי שלא ירחמו עלי. הוא נשאר בתוך הלב”.

הבן הבכור אביב גילה זאת באקראי, כשהתארח בגיל 9 אצל בנות דודו ותוך כדי עלעול באלבומים נתגלה ‘הסוד’. הוא חזר נרעש ומלא כעסים ופחדים על שהסתירו ממנו. נדרש זמן רב להרגיעו. פנינה בריל למדה לקח מהסיפור של אביב וכשנולדה הילה היא ספרה לה, בגיל צעיר מאד, והילדה קבלה זאת בטבעיות, כדרך הילדים. כך או כך הדבר לא פגם באהבתם הגדולה של אביב והילה לסבתא רוזה בריל, שהייתה אהובה על כולם.

“אין לי שום זיכרונות מהורי הביולוגיים ומאחי הקטן. ילדותי, נעורי ובגרותי, קשורים לרוזה ונתן בריל, וברור לי שזה שם משפחתי, שעבר גם לילדי. הם האנשים שאהבו אותי וטיפחו אותי ואני נושא בגאווה את שם משפחתם כי זה מגיע להם”- אומר דוד בהתרגשות.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.