“סיפור חיי ב-17 דקות מעל בימת האו”ם”

אווה רץ-לביא צעירת רשימת שינדלר

ביום השואה הבינלאומי, שצוין לאחרונה באו”ם, הצליחה אשה אחת, אווה רץ-לביא, (80) תושבת גבעתיים, לרגש את  הנוכחים הרבים עד דמעות, כשהביאה את סיפורה האישי כילדה הצעירה ביותר ברשימת שינדלר

נעמי לבנון-קשת

היא נולדה בקרקוב. בת יחידה להוריה. עד היום היא זוכרת היטב את שיחת המוטיבציה שעשתה לה אמה, פליציה, לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים, שלא לסמוך על איש. זוכרת גם שהכינה פינות מחבוא בדירה הקטנה של המשפחה ונתנה לבתה הפעוטה הנחיות ברורות איך לנהוג אם וכאשר. ההנחיה העיקרית היתה: לא לבכות! “ובגלל זה אני בחיים” – היא אומרת היום.

אווה גם זוכרת איך נכנסו חיילים נאצים לגטו, לאותה דירונת, והילדה הקטנה נאחזה מחוץ לחלון, במרזב, בכפור הנורא, עד שהגרמנים עזבו.

“ההנחיה העיקרית היתה: לא לבכות! “ובגלל זה אני בחיים” – היא אומרת 

היום”

מגטו קרקוב הועברו למחנה פלשוב הידוע לשימצה, שם הועסקו הוריה בעבודות קשות והיא הושארה רוב הזמן לבד. בשלב מסוים הועסקה האם בעבודות משק הבית של אחד מבכירי קציני המחנה, ואווה נהגה להתחבא לבד מתחת לצריף, עד שאמה חזרה. “אמא שלי, אשה קטנה, רזה וחזקה, שלא נרתעה משום דבר – הצילה אותי פעם אחר פעם. אני ילדה של נסים” – היא אומרת – “באחת הפעמים היא עבדה בוילה של מפקד המחנה, אמון גת, ושם ראתה את שינדלר”.

הנסיעה, שהחלה בנימה אופטימית, הסתיימה באחת כשהרכבת עצרה ולמרבה הזוועה הן הוצאו מהקרון ומצאו עצמן ב…אושויץ! אחרי הלם, ואחריו בכי והיסטריה, הן הובלו למקלחות…

רשימת שינדלר

כשהורכבה בפלשוב, רשימת שינדלר המפורסמת, בידי יהודים, היתה לשינדלר דרישה אחת: ש-300 עובדי המפעל בקרקוב ייכללו בה. וכך היה. באותה רשימה שונו תאריכי הלידה, בעיקר של הצעירים ביותר ושל המבוגרים ביותר, וכן שונו מקצועותיהם של האנשים. “למבוגרים הפחיתו בגיל ולקטנים הוסיפו שנים. כך רשמו אותי כילידת 1930 – מבוגרת ב-7 שנים מגילי האמיתי. הייתי אז כבת 6” – מספרת אווה – “התכנית היתה להעביר אותנו למפעל שלו בבריניץ’, צ’כיה.

אוה ליד קברו של אוסקר שינדלר

ראשונים הועברו הגברים, לא לפני שעוכבו במחנה גרוסרוזן הנורא, שם הוכו קשות ורק אז המשיכו בדרכם ליעד. בהמשך הועברו הנשים והילדים, בהם אני, הקטנה מכולם. איתי היו עוד כמה ילדות-נערות, בנות 12-16. ”

הנסיעה, שהחלה בנימה אופטימית, הסתיימה באחת כשהרכבת עצרה ולמרבה הזוועה הן הוצאו מהקרון ומצאו עצמן ב…אושויץ! אחרי הלם, ואחריו בכי והיסטריה, הן הובלו למקלחות, שהתגלו כאמיתיות, ולאחר מכן לצריף מגורים.

“אחת הנשים לקחה אותי ל’בית הילדים’, שהיה סביר ונקי, אבל היינו רעבות כל הזמן. היינו ילדים נקיים אבל עצובים ורעבים” – נזכרת אווה – “כשיום אחד קבלנו ‘ארוחת ערב’ דשנה, התנפלנו עליה. למחרת היתה שוב ארוחת בוקר גדולה ושוב זללנו עד להתפקע מבלי להבין מה קורה. בצהריים הלבישו וסירקו אותנו, והכינו צלחות וסכו”ם ואז נכנסו ארבעה גברים בלבוש אזרחי, שישבו איתנו והתעניינו מה קורה לנו. פתאום, תוך כדי השיחה, הרחתי תפוחי אדמה צלויים שהובאו לשולחן – ולא הייתי מסוגלת לאכול כי הייתי מלאה! וזו היתה הפעם הראשונה אחרי 6 שנים שזלגה לי דמעה על הלחי-  כי היה אוכל ולא יכולתי לאכול! כששאלו אותי למה אני בוכה אמרתי: כי אני לא רעבה! הסתבר שאלה היו אנשי הצלב האדום והכל היה הצגה אחת גדולה. ”

בינתיים כבר הגיעו הגברים ליעדם בצ’כיה אלא ששינדלר נעצר באשמת שוחד, ובצר להם פנו לאשתו הגרמניה אמיליה, וביקשו שתפעל בענייננו. ואכן, בעזרת שוחד וקשרים בצמרת הגרמנית היא הגישה את הרשימה וקבוצת הנשים והילדים שוחררה מאושויץ ועשתה דרכה לצ’כיה.

חייל על סוס לבן 37

“כשיצאנו מהשער של אושויץ אני צעדתי בראש הקבוצה ולא אשכח את העובד הפולני, שכרע על ברכיו

והצטלב תוך שהוא ממלמל: ‘בחיים לא ראיתי ילד יוצא מפה חי’!” – מספרת אווה.

בינתיים השתחרר שינדלר ושמר על כל אנשי ‘הרשימה שלו’, מכל משמר, עד תום המלחמה. “חיל רוסי, על סוס לבן, נכנס והרים ואותי, ילדה בת 8, לסוס וכך ידענו שהמלחמה נגמרה” – היא נזכרת – “הרוב  חזרו לפולין. רק מעטים הלכו לשטח שהוחזר בידי האמריקאים. אנחנו חזרנו לקרקוב, שלא הופצצה.”

האב חזר לעיסוקו בחנות דברי הברזל שהיתה לו לפני המלחמה, והאם תפרה. מכר פולני איפשר להם מגורים בדירה זעירה בעליית הגג. כך עברו על המשפחה חמש השנים שאחרי המלחמה. הוריה של אווה הדגישו באוזניה שוב ושוב: לא לדבר על מה שהיה, להיות ‘ילדה נורמלית’, להצטיין בלימודים. היא קבלה שעורי פסנתר, היתה בנבחרת השחייה ורקדה בלט. למדה בבית הספר היהודי בעיר, שבו למדו ביחד בני כל הגילים. מחוץ ללימודים היו לה חברות פולניות שגרו בסביבה. היא הרבתה לקרוא. היתה סקרנית וצמאה לידע. החלה לפקוד את קן ‘השומר הצעיר’. “בעצם מגיל 8 הייתי קומוניסטית ‘שרופה’, שהרי מבחינתי סטאלין והחייל על הסוס הלבן הצילו אותנו” – היא מחייכת – “אבל כשהתגבר הקומוניזם בפולין אבא שלי לא אהב את זה. אני דחפתי לעלייה לארץ וב-1950 עלינו באנייה ‘גלילה’, היישר למעברת ‘שער עלייה’, עם קבלת פנים של די.די.טי כמו כולם. שום דבר ואף אחד לא חיכו לנו”.

השנה היפה בחייה

אווה הופנתה מיד לקבוץ ‘כפר מנחם’ ועד היום היא אומרת שזו היתה השנה היפה בחייה. היא למדה את השפה, עבדה בגן הירק, שהתה בחברת הילדים – עם ‘עולים’ נוספים בני גילה, וכדבריה פשוט פרחה שם.

אלא שכעבור חודשים אחדים, כשהוריה התמקמו והסתדרו בדירת שיכון עולים בבת ים, היא הוחזרה הביתה למורת רוחה ולמרות בקשות הקבוץ להשאירה שם.

בגיל 13.5 , בעל כורחה, שבה

להוריה כי אביה התעקש שתלמד בתיכון ותעבור בחינות בגרות. הוא הוכנסה לכיתה ח’, לבית ספר דתי ‘תחכמוני’- היחידי שהיה אז באיזור, נאלצה להשלים בקיץ חומר רב שלא למדה מעולם. “היה לי קשה להשלים כל כך הרבה חומר אבל רק כך יכולתי להמשיך לכיתה ט'” – היא מסבירה את תהליך קליטתה בארץ. בסופו של דבר סיימה תיכון, עשתה בחינות בגרות מלאות והתגייסה  לחיל האוויר, לבסיס בחצור.

“כאן הכרתי את יגאל לביא, מהנדס טייס, צבר שורשי, שהפך לבעלי” – היא אומרת בחיוך – “היינו 15 זוגות שנוצרו בבסיס במהלך השירות, ובכולם אחד היה צבר והשני עולה חדש”.

בהיותה חיילת עברו הוריה לגבעתיים. עם נישואיה עברו אווה ויגאל לחולון, כאן נולד אלון (58), נשוי ואב לשני בנים. אורית (52) נשואה ואם לבן ובת, נולדה כשכבר קבעו את מושבם בגבעתיים. בשנים הראשונות עבדה אווה, בקריה, כמזכירתו של בכור שיטרית – אז שר המשטרה.

בהמשך חייהם היה יגאל, במשך 44 שנים, מהנדס טייס באל-על ובכל פעם נקרא לצבא לקחת חלק במבצעים שונים. לפני כשנתיים וחצי הלך יגאל לעולמו, אחרי 6 שנים של מחלה קשה, ואווה מתגעגעת וחשה בחסרונו יום יום. “היו לנו נישואים טובים וקשה לי מאד בלעדיו” – היא אומרת – “הוא זה שטיפל בכל העניינים ומאז שנפטר אני אומללה. לא יודעת לעשות כלום לבד”.

“כשיצאנו מהשער של אושויץ אני צעדתי בראש הקבוצה ולא אשכח את העובד הפולני, שכרע על ברכיו והצטלב תוך שהוא ממלמל: ‘בחיים לא ראיתי ילד יוצא מפה חי’!”

הנושא חסוי

כמי שמרצה זה שנים, בפני חיילים, קצינים, ותיכוניסטים, על השואה – הנושא הזה היה כמעט ‘חסוי’ כל השנים, הן בבית הוריה והן בנישואיה. “בימי השואה אמא שלי אסרה לפתוח טלויזיה ואמרה לי: ‘את היית שם! אבי בכלל סירב לדבר על זה” – היא אומרת  “בהמשך, בנישואי לצבר – גם בעלי לא רצה שאדבר על מה שהיה שם. ‘שלא ירחמו עלי’ כפי שאמר. בעצם, כשאני חושבת על כך, הושתקתי כל השנים על ידי כולם”.

לפני כשבע שנים נוצר הקשר שלה עם תלמידי ‘תלמה ילין’ שאיתם היא יוצאת בכל שנה למסע לפולין. לדבריה, כשבשנת 2006 נפטרה אמה, בגיל 94, נוצרו הנסיבות שאיפשרו לה לגעת בנושא. אמנם היא לא יזמה זאת אבל משיצרו איתה קשר – נענתה ברצון.

בהמשך החלה להרצות ב’יד ושם’, פעמיים בחודש, והיא נוכחת שוב ושוב ש”העולם רוצה לשמוע. רוצה ללמוד וללמד” – כדבריה. היא מספרת כי ל’יד ושם’ מגיעות קבוצות מורים מכל קצות תבל, לקורסים מיוחדים הכוללים סיורים ברחבי הארץ. “השואה הפכה ל’טרנד’ עולמי ואנחנו, השורדים האחרונים, הולכים ונגמרים. בקבוצות המורים למשל, כולם רוצים לפקוד את קבר שינדלר בהר ציון. זה מרגש אותם מאד והם גם מרבים להצטלם איתי – הילדה הכי קטנה ברשימה שלו. במלון שלהם אני מספרת להם את סיפור חיי”.

היא נסעה למסע לפולין עם קציני צה”ל, במסגרת ‘עדים במדים’, שעושים לדבריה, מסע אחר וטכסים אחר, ‘מרטיטים’ כהגדרתה.

כששואלים אותה לדעתה על ‘החוק הפולני’ המעורר זעם, ולא רק בארץ, היא אומרת בדיפלומטיות: “לא הייתי רוצה שיפסיקו את מפעל ‘מסע החיים’ כי אני רואה מה זה עושה לבני הנוער

סיפור חייה ב-17 דקות

עם מזכל האום אנטוניו גוטיירז

לאחרונה הציעו לה, מטעם הצבא, לקחת חלק באירוע של איסוף כספים מתורמים אמריקאים שיגיעו לארץ ואיתם היא תטוס, באפריל, לפולין בלוויית קצינים וחיילים.

האירוע באו”ם החל במקרה, כשמדובר צה”ל חיפשו ניצול שואה עם קשר משפחתי לצה”ל. נכדתה אן (25) היתה אז בצבא, והשתיים רואיינו וצולמו.

“כשחיפשו באו”ם מישהו מתאים ליום השואה הבינלאומי, כנראה שמישהו בדובר -צה”ל נזכר בסיפור שלי, והתקשרו אלי להציע לי לשאת את הנאום בעצרת” – משחזרת אווה – “מבחינתי זה היה כבוד גדול. אחרי שהמשלחת שלנו שם קבלה את הרקע שלי- קבלתי גם מכתב הזמנה רשמי מהאו”ם. מכתב מאופק שהסביר כי הנושא, ביום השואה הנוכחי, הוא ‘אהבת האדם ונגד גזענות ואפלייה’. היתה חצי שנה של התכתבויות. הוסבר לי שהמליאה תהיה מלאה באורחים וכי יש רשימה ארוכה של נואמים”.

בין היתר גם הוסבר לה כי יארחו אותה למשך יומיים וכי הקציבו לה 3.5 דקות לנאום. אווה הודיעה מיד שהדבר פשוט בלתי אפשרי מבחינתה. ככל שניסתה לקצר את  הנאום הכתוב – לא עלה בידה להגיע לזמן המצומצם שהוקצב לה.  בסופו של דבר הגיעו לנוסח מוסכם, שאושר, והיא נאמה במשך 17 דקות!

“אושר לי גם מלווה, הנכד החייל, תאם, שהגיע בלבוש אזרחי והמשלחת שלנו באו”ם, ברשותו של דני דנון, עשתה הכל וטיפלה בכל” – מספרת אווה – “ביום האירוע נאמתי, באנגלית,  לפני אולם  מלא מפה לפה וקבלתי מחיאות כפיים אדירות. היו גם תזמורת, ומקלה, ודני דנון נאם אף הוא, ומזכיר האו”ם והנציג הגרמני. בקהל ישבו בתי אורית, שהגיעה במיוחד, וכמובן הנכד תאם. בסוף דברי הוספתי דברים מהלב, ואמרתי שכנראה אלוהים, כשהציל אותי, רצה שאעשה בעתיד משהו גדול, ועכשו, כשאני באו”ם – אני חשה שהקהל הזה, הממלא את האולם- עזר לי למלא את רצונו של אלוהים. שמעתי שאנשים בכו אחרי הדברים האלה. אחר כך קבלתי מכתבי תודה נרגשים, מהאו”ם ומדני דנון, וגם מעובד או”ם ערבי ששלח לי מכתב אישי מרגש”.

עם הנכדה אן

כששואלים אותה לדעתה על ‘החוק הפולני’ המעורר זעם, ולא רק בארץ, היא אומרת בדיפלומטיות: “אני כועסת על הטיפשות. על הדברים שנאמרו בהקשר הזה. יש בפולין ממשלה ימנית שהופכת את הפולנים לימנים וזה אסון טבע. אני מכירה הרבה פולנים שהצילו יהודים לצד דיווחים ועדויות על מעשי טבח נוראים של פולנים ביהודים. ועם כל זאת לא הייתי רוצה שיפסיקו את מפעל ‘מסע החיים’ כי אני רואה מה זה עושה לבני הנוער. אני גם יודעת שהרבה מאד פולנים מתנגדים לחוק הזה ואני לא קוראת להחרמת פולין אלא אומרת: ‘בואו לא נחמיר את המצב, מבלי לאבד את כבודנו העצמי'”.

אין ספק שהנאום שלה בעצרת האו”ם היה  חוויה של פעם בחיים והיא גאה, ובצדק, שעמדה בה בכבוד. בינתיים היא ממשיכה בחייה, מתכוננת לנסיעה לפולין, ומקווה להמשיך בכל הקשור להנצחת השואה – ככל שכוחותיה יעמדו לה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.