אלי גורנשטיין פרפורמר ללא הפסקה

זמר-שחקן-במאי ונגן צ’לו שמופיע באינסוף מופעים מגוונים, בתיאטרון ה’קאמרי’, במופעי שירה בקלאסיקה ישראלית, בצד ערבים אופראיים ומופעים איכותיים לילדים   

מאת: נעמי לבנון-קשת

פעמיים הוא מילא את אולם תיאטרון גבעתיים עד אפס מקום, עם ‘ערב שירי פרנק סינטרה’ שלו, ורשימת ההמתנה מנתה 150 איש מאוכזבים. ערב השירים הזה הוא אחד המופעים היותר אהובים על הזמר-שחקן-במאי-נגן ‘צלו, אלי גורנשטיין (64), שעסוק ללא הפסקה באינסוף מופעים מגוונים, החל מהצגות בתיאטרון ה’קאמרי’, דרך מופעי שירה שונים, כמו פרנק סינטרה, ‘כוכבים נוצצים בלאס וגאס’ או קלאסיקה ישראלית, בצד ערבים אופראיים וכמובן מופעים איכותיים לילדים בהם ‘איתמר פוגש ארנב’, ועוד.

1.95 מטר וקול בס עמוק וכובש מהרגע הראשון שהוא פוצה את פיו. הוא רגיל לכך שהקהל פורץ במחיאות כפיים כשהוא עולה לבמה אבל זה תמיד מחמיא ומחמם את הלב.

בן למשפחה אריסטוקרטית

הוא נולד בתל אביב למשפחה מיוחסת, מצד אמו: אביה, סבו של אלי, הוא פליקס ולטש, פילוסוף יהודי צ’כי נודע, בעל דוקטורט בפילוסופיה ובמשפטים, וחבר קרוב מאד של הסופר היהודי צ’כי פרנץ קפקא.

“סבא פליקס, שניגן בכינור וערך בפראג את העתון הציוני, הגיע לישראל עם סבתא אירמה שניגנה בפסנתר, ועם אמי רות, ב-1939 רגע לפני שהנאצים נכנסו לפראג וזה לא היה פשוט” – מספר אלי, שבשנים האחרונות מגלה עוד ועוד סיפורים מבית סבא. המשפחה עלתה לירושלים שם עבד הסב, עד פטירתו ב-1964, כספרן באוניברסיטה העברית.

אחותה של סבתו היא הפסנתרנית המפורסמת אליס זומר-הרץ, שעברה את מוראות השואה וניצלה כשהנאצים הכריחו אותה לנגן בטרזיינשטט. לא מכבר הלכה לעולמה בלונדון כשהיא בת 110!! בנה של אליס הוא הצ’לן הבינלאומי המנוח רפי זומר.

“גדלתי במשפחה מאד מוסיקלית”- הוא מספר – “מגיל 12 אני מנגן בצ’לו. במקביל גם שרתי מגיל צעיר מאד ועשיתי חיקויים. הייתי ילד ביישן וזו היתה דרך לקבל תשומת לב”.

‘סלון תרבותי’ בנוסח אירופה

אמו, רות לבית ולטש, שיופיה היה שם דבר, היתה נשואה לחצוצרן, ממקימי התזמורת הפילהרמונית, הנס זקס, ובעצמה שרה במקהלת האופרה של אדיס דה פיליפ. שם הכירה את בני גורנשטיין, צבר יליד תל אביב, בן להורים שהגיעו מרוסיה. גם הוא היה חבר המקהלה וחובב אופרה מושבע, ובמקצועו היה חרט-אומן. “הוא ייצר את הפיות לנגני הקרן, בדיוק מופלא שהתאים להם, ובמקביל ייצר את המשאבות הראשונות של בריכת גורדון עם הקמתה”- מספר אלי. השניים נישאו והקימו משפחה, שבה נשמעו, דרך קבע, צלילי מוסיקה וקולות שירה אופראית. האם, שנתנה שעורים פרטיים באנגלית, נהגה לקיים, בכל סופשבוע, בבית שברחוב הירקון 130,  ‘סלון תרבותי’ בנוסח אירופה, עם אינטלקטואלים יקים, בעיקר אירופאיים זה-מקרוב-באו.

46 שנה בגבעתיים

ערב גיוסו לצה”ל, ב-1970, עברה המשפחה לגבעתיים, לדירה בשכונת בורוכוב, “וזה התאפשר אחרי שאמא מכרה, בסוף שנות ה-60′, את המכתבים שפרנץ קפקא שלח לסבא שלי”- הוא אומר בחיוך ומוסיף: “את הקול שלי קבלתי מאבי ואת האהבה הגדולה לפרנק סינטרה קבלתי מאמי”. 46 שנים הוא חי בגבעתיים, “אני אוהב את החיים בגבעתיים ושמח שיותר צעירים באים אליה ונהנה לראות את הפאבים, שוקקי החיים, שנפתחו ברחוב כצנלסון. אני רק מודאג  ממצב התשתיות בעיר הזאת. ריבוי המגדלים, הצצים כפטריות אחר הגשם, משנה את פני העיר וגם את איכות החיים בה. בבקרים זה סיוט לצאת מהעיר לכיוון תל אביב או לכל מקום אחר. וזה עוד בטרם אוכלסו חלק מהמגדלים ובטרם נבנו אלה שמתוכננים. כשבאתי לגור בגבעתיים זו היתה עיר נעימה, עם רוב של בתים נמוכים, יחסית. עכשו היא הולכת ומשתנה לנגד עינינו ואני לא בטוח אם זה לטובה.”

תשוקה אדירה לבמה למול פחד ממנה

את השירות הצבאי עשה בצוות הווי של הצנחנים ובהמשך בלהקת פיקוד מרכז. בתום שירותו החל להופיע עם צחי נוי בצמד ‘חומה ומגדל’. “מהר מאד הרווחתי כסף. קניתי מכונית. ובגיל 24 נישאתי לניצה, ילידת גבעת רמב”ם, וקנינו את דירתנו הראשונה ברחוב ההסתדרות.”  את ניצה, עובדת סוציאלית במקצועה, שיצאה לא מכבר לפנסיה מוקדמת, הכיר במסגרת פעילותם במפלגת העבודה.

למרות ההצלחה הבימתית, משהו ‘דגדג’. אותו משהו שבא מאמא, ש’צריך גם ללמוד מקצוע’. והוא למד. ועשה תואר שני בסוציולוגיה של החינוך. “היתה באמי תשוקה אדירה לבמה ומצד שני – פחד ממנה. והיא העבירה זאת אלי”- מספר אלי בגילוי לב- “עד גיל 36, כשאני כבר אבא לילדים, הייתי נתון להשפעתה ואז התחלתי טיפול פסיכולוגי, שנמשך 20 שנה ולצערי פסק עם פטירתה של הפסיכולוגית. אמא שלי היתה גאה בי אך גם  היתה ביקורתית מאד, וזה דבר שמייצר פחדים. לעומתה, אבי אהב כל דבר שעשיתי בלי לבקר אותי”.

משחק בהצגה עם הבת רוני

לבני הזוג 3 ילדים: גילי, בת 36, מעצבת גרפית, אור, בן 30, בוגר לימודי הנדסה וניהול תעשייתי, ובת הזקונים רוני, בת 24 – שעדיין מתגוררת בבית. היא היחידה שהלכה בעקבות אבא. היא שיחקה בסדרת הטלוויזיה ‘אליפים’,  סיימה את ניסן נתיב  ועושה צעדים ראשונים בתיאטרון. ” כמו האחרים, גם היא חוותה מגיל אפס את העליות והמורדות של המקצוע. עכשו היא קולטת את הקשיים ואני יותר דואג לה “- אומר אלי- “אני מנסה גם לעזור, כשאפשר. כך למשל  אני עושה כבר זמן רב מאד את המופע ‘איתמר פוגש ארנב’, כשדוד גרוסמן קורא את הסיפור ואני שר. לא מכבר נכנס המופע ל’סל תרבות’ ורץ בהצלחה אדירה בכל הארץ. במופעים שמחוץ לתל אביב רוני קוראת את הסיפור, במקום גרוסמן. הייתי רוצה שבעתיד היא גם תצליח להשתלב בתיאטרון ה’קאמרי’ שבו אני שחקן קבוע”.

גורנשטיין הספיק לשחק במרבית התיאטראות בארץ במשך שנים רבות. הוא ידוע כמי שאוהב לשחק במחזות זמר, ושיחק, בין היתר ב: ‘כנר על הגג’, ‘צלילי המוסיקה’, ‘היפה והחיה’ ועוד.

eli gמעוץ לי גוץ לי עד מפיסטו

כיום הוא עושה, בו זמנית, כמה וכמה מופעים, בתיאטרון ‘הקאמרי’ ומחוצה לו: כבר 15 שנה הוא הטוחן ב’עוץ לי גוץ לי’ המיתולוגית והמצליחה. עכשו עלתה ההצגה החדשה ‘מפיסטו’, בה הוא ממלא ארבעה תפקידים “והקהל מוחא כפיים עם כל כניסה שלי”- צוחק אלי ומוסיף: “אני מומחה בתפקידים משניים, וזה לא משנה לי בכלל. אני מודע לרושם שאני משאיר על הקהל”.  עוד ב’קאמרי’ הוא ממשיך עם הקומדיה ‘נשוי במנוסה’ של ריי קוני. וממשיך עם ‘איתמר פוגש ארנב’ ועם ערבי פרנק סינטרה – האהובים עליו במיוחד.

“הדבר שאני הכי הכי יודע לעשות זה להופיע!”- הוא מצהיר – “יש לי כמה וכמה רפרטוארים שאני מופיע איתם ונותן לקהל– הגשה מקצועית של מופע. אני פרפורמר. זה דבר שנכחד קצת בארץ. עם חליפה והרבה כבוד לקהל. הקהל שלי הם לרוב בני גילי והם מרגישים כמו באירופה או בלאס וגאס.”

גם קולנוע

“לאחרונה התחלתי ממש לאהוב קולנוע ואני די מצטער על שלא עשיתי יותר. עכשו אני רואה את הפוטנציאל ולשמחתי – לא מאוחר לי”- מספר אלי – “בקיץ הקודם צילמתי, עם הבמאי צפל ישורון, סרט שהוא כתב את תסריטו, על זוג מבוגר שהבעל חולה באלצהיימר. לצידי שפרה מילשטיין כאשתי. הכל בהתנדבות אבל בהנאה עצומה. פתאם, פנה אלי במאי צעיר וביקש שאשחק בסרט קצר שלו, מוזר למדי אך מעניין מאד. שוב בתפקיד גבר דמנטי! התלבטתי כי יש לי פה סצינת עירום באמבטיה, כשהבת הטרנסג’נדרית של האיש, מסייעת לו. הסכמתי כי זה בא ממקום של חסד וחמלה. נתתי לבמאי לפסל אותי כרצונו והוא יצר סרט שאי אפשר להשאר אדיש כלפיו. שני הסרטים האלה יישלחו לפסטיבלים בעולם ואני שמח על כך. ”

בלי עיניים גדולות

כיום, בתיאטרון, הוא נמנה עם הדור המבוגר. “כבר אין הרבה שחקנים בגילי. התחרות פוחתת”- הוא צוחק – ומצד שני משמח אותי שבשנים האחרונות יש יותר מחזות וסרטים על מבוגרים וזקנים, כך שיש למה לשאוף”.

“אני רוצה לעשות כמה שיותר – אבל במידה”- כדבריו – “אני אוהב לשחק אבל איני וורקוהוליק וגם לא ‘גרידי’. אין לי עיניים גדולות. לשמחתי אני גם אומר עכשו הרבה ‘לא’ לפניות אלי. אומר יפה ‘תודה’ אבל מסרב להרבה הצעות. גם לא תמיד זה מסתדר לי עם הלוח הצפוף למדי של ההצגות ב’קאמרי’. אני אוהב את המופעים המוסיקליים, כי אני יודע ורואה כמה אני שווה, יותר מהרבה אחרים, אבל כאמור, אני מחוייב, קודם כל ללוח ההצגות של התיאטרון ‘הקאמרי'”.

הוא מודה שתמיד, בלי קשר לניסיון הבימתי העצום שלו, הוא תמיד מתוח בהצגות הראשונות. מודה גם שזה ‘שאריות מאמא שלי’ – כדבריו, והיה רוצה ללמוד להיות פחות מתוח אך זה לא פשוט. “הטיפול שעברתי, מגיל 35 ועד גיל 55 היה תחילה לבד, ובהמשך עם קבוצה של 8 גברים, היה פנטסטי. עזר לי להתמודד עם הכל, בכל המישורים. אך מאז שהמטפלת נפטרה הקבוצה התפזרה וזה חסר לי. מבחינתי זה היה משהו לכל החיים שנקטע באיבו,  וכיון שכדורים אני לא לוקח – אני מתוח בהצגות הראשונות ומאחל לעצמי ללמוד להפחית את המתח הזה”.

כששואלים אותו אם הוא מודאג מהצפוי לתיאטרון בפרט ולתרבות בישראל בכלל, בשל התבטאויות שונות של השרה מירי רגב הוא עונה בכנות: “אכן כן. אני מודאג. התרבות לא היתה חלק מסדר היום שלה מעולם. התפקיד הזה נכפה עליה והיא מוציאה ממנו את המיטב. היא פוליטיקאית מעולה! מזהה את ה’קיפוח’ של עדות המזרח ומנצלת אותו עד תום. הרי כל הטענות שלה על הפריפריה המקופחת- מופרכות לחלוטין!! אני יכול להעיד על השעות הרבות שאני, וחברי השחקנים, עושים בדרכים, בהצגות בכל רחבי הארץ. היא  באמת מאמינה שהתזמורת האנדלוסית, שכבודה במקומו מונח, היא תחליף לאופרה הישראלית, שהיא כל כך רוצה לקצץ בתקציבה?! כולה מלים –והמדהים הוא שזה עובד!! היא עושה הכל כדי לשסות קבוצה בקבוצה, וכמוה נוהגים עוד כמה פוליטיקאים, בלי להכיר את העובדות. הרי מלחינים גדולים כמו נרדי, סמבורסקי ווילינסקי ואחרים יצרו את השילוב האולטימטיבי של המוסיקה הישראלית, זו שיש בה שילוב נפלא של מזרח ומערב, ועבדו עם אסתר גמליאלית, ברכה צפירה, שושנה דמארי ועוד!!  רגב עושה הכל ‘להכעיס’. בכוונה. כדי להלהיט את הרוחות היא הופכת אותנו, האמנים, ל’בוגדים’ – לאנשי שמאל, וזאת בשעה שבארץ כבר אין בכלל שמאל!!”

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.