גבעתיים עשתה היסטוריה

 לכבוד 95 שנות גבעתיים, 25 שנות פסטיבל מספרי סיפורים, ו-20 שנות תיאטרון גבעתיים

ההיסטוריה של מדינת ישראל שזורה ב-95 שנותיה של העיר גבעתיים. כאן התחיל הנוער העובד, קם משק הפועלות והסליקים של ההגנה. כאן נארג המרקם החברתי הישראלי על כל גווניו, עדותיו  ודעותיו. בין שתי הגבעות שהיו לעיר, כמו כריות עליהן נרקם חלומה של המדינה קם עמק ברכה.

לכבוד כל אלו התכנסו ובאו לבוקר משותף טובי המספרים, היוצרים והזמרים בניצוחו של יוסי אלפי וסביב שולחן עגול העלו זיכרונות של סיפורים מרגשים

דר’ נגה רוזנפרב

צילום: איציק רובין

משמאל: רון בן ישי, אלי גורנשטיין, מירי אלוני, יוסי אלפי ולוליק לוי

רון בן ישי – “אמי גייסה מימון מאביה, עיריית גבעתיים נתנה את הקרקע, יחד עם חבריה לקבוצה עיצבה את תכנית הלימודים ובחרה את סגל המורים. כך קם ונהייה בית הספר התיכון על שם שמעון בן צבי שהיא ניהלה במשך 25 שנה”

גבעתיים האדומה של רון בן ישי

רון הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי, כתב ופרשן צבאי ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות, מעוטר בצל”ש הרמטכ”ל וחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2018. אמו – פנינה בר-סבר השתייכה למה שאנו נוהגים לכנות ‘דור הנפילים שהקים את המדינה’.

ב-1967 רכזה קבוצה של 6 מורים (כולם גברים) שלימדו יחד איתה בבית ספר קלעי בגבעתיים ויחד הקימו את תיכון שב”צ. היא גייסה את אביה שדאג למימון המבנה, עיריית גבעתיים נתנה בחכירה ל-25 שנים את הקרקע, יחד עם חבריה לקבוצה עיצבה את תכנית הלימודים ובחרה את סגל המורים. כך קם ונהייה בית הספר התיכון על שם שמעון בן צבי שהיא ניהלה במשך 25 שנה. היא הייתה מורה, יזמית ופורצת דרך, שעשתה את הכל בשקט ובצנעה ותלמידיה העריצו אותה על כך. החינוך הספרטני שקיבלה בבית וההשכלה שרכשה בהמשך חייה הם שעיצבו את דמותה עד יומה האחרון.

לא קל לחיות עם מודל הורות תובעני כזה ורון, שגדל בגבעתיים האדומה, אהב לשחק במכתש והעריך מאוד את רן אלדמע המורה לספורט בתיכון קלעי. הוא מעיד על עצמו שגדל “כנער די פרוע”

ונשלח לפנימיה צבאית בחיפה. “גבעתיים הייתה בדמי והעניקה לי את ההיבט האידיאולוגי הסוציאליסטי למרות שהייתי חניך בתנועת הצופים (שבט רמת גן) בזמן שכל חברי היו בתנועת הנוער העובד והלומד כיאה לחינוך בעיר.”

משמאל: רן קוניק, אלי גורנשטיין, יוסי אלפי, מירי אלוני, רון בן ישי, ולוליק לוי

אלי גורנשטיין – “גבעתיים זה קולנוע אורלי, זה סוציאליזם במיטבו, זה בתים נמוכים עם גגות אדומים”

אלי גורנשטיין  – אזרח הכבוד של גבעתיים

“הדבר הכי טוב שיצא מקפקא זו הדירה בגבעתיים” אומר בהומור אלי גורנשטיין השחקן, הזמר והבמאי “ערב גיוסי לצה”ל, ב-1970, עברה משפחתי לגבעתיים, לדירה בשכונת בורוכוב, “וזה התאפשר אחרי שאמא מכרה, בסוף שנות ה-60, את המכתבים שפרנץ קפקא שלח לסבא שלי.

48 שנים אני חי בגבעתיים, אני אוהב את החיים בה ושמח שיותר צעירים באים לגור כאן. אני נהנה לראות את הפאבים, שוקקי החיים, שנפתחו ברחוב כצנלסון. אני רק מודאג מריבוי המגדלים, הצצים כפטריות אחר הגשם, המשנים את פני העיר וגם את איכות החיים בה ומודאג גם מההדתה.”

בשביל אלי, שקיבל לאחרונה אזרחות כבוד של העיר, “גבעתיים זה קולנוע אורלי, זה סוציאליזם במיטבו, זה בתים נמוכים עם גגות אדומים.”

לוליק לוי מ’הנוער העובד’, השזוף המזיע והמתאמץ

בשנת 1955, בהיותו בן 17 וחניך ‘הנוער העובד והלומד’ של גבעתיים, הלך לוליק לוי עם גרעין ‘גלעוז’ לקבוץ נחשולים. “עברתי לתנועה בגבעתיים כי בבני ברק היו בנים ובנות לחוד” – הוא מסביר ומוסיף: “בגרעין אני הייתי מ’הנוער העובד’, השזוף המזיע והמתאמץ. האחרים היו מ’הנוער הלומד’…”.  בשירות הצבאי שלו עבר ללהקת פיקוד צפון שם קבל את השיר הראשון שלו, ‘השיריונים יצאו’, שהפך לשלאגר, הפך אותו ל’כוכב’ במושגי אותם ימים והתחיל את הקריירה שלו כזמר.

ב-1978 נישא לרונית בת גבעתיים ומאז הם גרים בעיר. בשנה שעברה היה בין מקבלי אזרחות הכבוד של העיר.

עבור יצחק נוי גבעתיים היא גיל אלדמע

יצחק נוי הוא סופר, היסטוריון, עיתונאי ומגיש תוכניות רדיו. “גבעתיים שלי זה גיל אלדמע – פלמחניק, נעים הליכות, הגון, צנוע ומקורי. אני גדלתי במושב נטעים והוא בגבעתיים, כך שהייתה ביננו קירבה אידאולוגית של התיישבות וסוציאליזם – חממת הגידול שלנו הייתה משותפת – ולכן היה לנו הווי דומה. אם גיל אלדמע הוא בנה יקירה של גבעתיים, אז יש לה במה להתגאות” אומר יצחק בהחלטיות.

מירי אלוני – “מהבית בראש הגבעה עד למרגלותיה היה גרם מדרגות תלול. הייתי שומעת את הצלצול מבית הספר כצנלסון, טסה במדרגות למטה ומגיעה בזמן ליום הלימודים.”

מירי אלוני ויוסי אלפי

מירי אלוני – ילדות במרבדי פרחים, שקיעה, נוף ואויר

מירי אלוני הזמרת והשחקנית נולדה ב-25 בדצמבר 1949 בגבעתיים, בתם של יוסף והדסה אלוני. סבה מצד אמה, מאיר קוזלובסקי, היה חבר באגודת השומר, הבין את החשיבות של ההתיישבות במקום גבוה, בחר את הנקודה האסטרטגית ביותר – ברום הגבעה ובנה שם את ביתו. גבעת הטרשים השוממה הזו הייתה לגבעת קוזלובסקי. מאיר התיישב שם יחד עם אשתו אסתר שהייתה אחות במקצועה, בוגרת המחזור הראשון של הכשרת האחיות בבית החולים הדסה.

“סבתא אסתר, הייתה אחות מאוד מוכשרת ומוכרת שטיפלה בדורות רבים של הורים וילדים, אנשים עלו אליה לרגל, לטיפול, מאחר והייתה מאוד מנוסה.” מוסיפה מירי.

שתי אחיותיה של אסתר נישאו גם הן לחברים מאחוזת השומר – ציפורה נישאה לאלכסנדר זייד וקיילה נישאה לישראל גלעדי.

החיים בראש הגבעה היו קשים – ללא חשמל או מים ומאיר קוזלובסקי לא האריך ימים ונפטר לפני שמלאו לו 60 שנה.

מירי אלוני נולדה קרוב לשנתיים אחרי מותו וגדלה בבית ברום הגבעה על המורשת של התיישבות, חלוציות ושמירה על הארץ.

“אני זוכרת את התמונה של סבא מאיר תלויה על קיר הבית שלו – תמונה יחידה, ואני זוכרת את סבתא מביטה בתמונה ובוכה מגעגועים אליו” היא מספרת. “היא הייתה חולת לב. אני כילדה קטנה ישנתי בחדר הסמוך אליה ושהיא לא חשה בטוב, היא היתה דופקת על הכסא מעץ שעמד לצד מיטתה, הייתי שומעת את הדפיקות, מתעוררת, באה אליה ונותנת לה טיפות “גוטע קרדיאטיס” שהיו מרגיעות אותה.”

“הבית שלנו היה בית של חמולה – סבתא אסתר התגוררה בשני חדרים עם מרפסת גדולה שפונה לעיר תל אביב, בשני חדרים נוספים התגוררנו אני והורי ובחדרים אחרים התגוררו אח של אמא עם משפחתו. בקומה התחתונה של הבית התגוררו בשכירות עולים חדשים שהיו שורדי שואה. החיים היו צנועים ודלים ובקיץ, בימים החמים, הצטופפנו כולנו סביב מאוורר אחד ויחיד שהיה בבית.”

מירי זוכרת את עצמה ערב ערב עומדת על מרפסת הבית שפנתה לכיוון מערב ומביטה אל השקיעה המרהיבה. “כל יום זה היה מראה מקסים ושונה. ואחרי השקיעה נדלקו האורות של תל אביב של שנות ה-50.”

היא למדה בגן הילדים של הגננת לאה ברחוב שינקין ובבית הספר כצנלסון. “מהבית בראש הגבעה עד למרגלותיה היה גרם מדרגות תלול. הייתי שומעת את הצלצול מבית הספר כצנלסון, טסה במדרגות למטה ומגיעה בזמן ליום הלימודים.” היא נזכרת.

הכישרון המוזיקלי עבר במשפחתה מדור לדור. מסבתה לאמה ששרה כל ילדותה ואליה. בכתה ב’ או ג’ בבית ספר כצנלסון התחילה ללמוד לנגן על חלילית אצל המורה אהרון שפי ובתחרות

חליליות היא זכתה רק במקום השני. עד היום היא חושבת שהגיע לה לזכות במקום הראשון…. היא הייתה חברה בקן בורוכוב של הנוער העובד והלומד – “שם היינו יושבים שעות על גבי שעות ושרים.” כשסיימה את לימודיה בכיתה ח’, המליץ המורה לאמא שלה שתמשיך לנגן על חליל אלט אבל היא רצתה ללמוד לפרוט על גיטרה והחלה לנגן אצל המורה שבתאי ששלח אותה לתחרות כשרונות צעירים. כך החלה הקריירה המוזיקלית שלה.

ילדותה עברה עליה בגבעת קוזלובסקי. ילדות במרבדי פרחים, שקיעה, נוף ואויר. הגבעה שפרח בה הרותם, שהייתה מתכסה בחורף בשדה פרגים אדומים או בסביונים צהובים, בצל עצי התות שסבא נטע ליד הבית. “בבתי הקולנוע של גבעתיים הוקרנו אז סרטי טרזן עם השחקן ג’וני וייסמילר. שחקנו בשטח הגבעה תוך כדי חיקוי של מה שראינו בסרטים של טרזן. כשחפרו על יד הבית את הצלע של הגבעה – מכתש ענק, אני זוכרת את משה דיין מטפס על הקיר התלול ומחפש עתיקות. כשהבחין בנו – גירש אותנו. כשדיפנו את כל המכתש בבטון כדי לעשות ממנו את מאגר המים, התגלשנו מלמעלה עד למטה וקרענו את כל המכנסיים.”

אחר כך השתתפנו בנטיעות של עצי החרוב בגן העליה השניה והיינו מתגנבים לראות את הזוגות שם. “לימים זכיתי לקבל שם את הנשיקה הראשונה” היא מחייכת בנוסטלגיה.

 

סיפורים נוספים שירגשו אתכם לדעת בפסטיבל מספרי סיפורים בתיאטרון גבעתיים, יום חמישי 20.9.18 בשעה 20:30.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.