28/03/2024
28/03/2024
יום חמישי, 28 במרץ 2024
הג’ונגל הגיע העירה
08/13/2020
פיג'ו 3008 SUV בישראל עם יחידות הנעה היברידיות נטענות (PHEV) ועם הנעה 4X4
08/13/2020

ענת מחלב: אני רצה על ההליכון בבית, בתוך הסלון, ליד הטלוויזיה

"להיות אדם שלם בזכות עצמי"

סיפור קצר מאת ענת מחלב

              "באותו הרגע אני מבינה שמי שחוקרת את הבן שלי, חושבת על הספר שהוא הלך להסתפר אצלו ועל האנשים שהיו עמו בחוף הים, ועל אלה שאכלו איתו ארוחת צהריים בעבודה. מישהי בקו השני של הטלפון חושבת שם על כולם, אבל לא עלי, ולא על הבן השני שלי, וגם לא על הבת שלי. 

אני לוחצת על הכפתור start בהליכון ומתחילה להגביר מהירות.

הייתי מעדיפה לרוץ על שפת הים, אבל אני מרגישה לא נוח שם. הייתי מעדיפה לרוץ על ההליכון בקאנטרי, אבל סגרו את הקאנטרי.

איזה מזל שאני יכולה לרוץ עכשיו ולא תלויה בוועדת הקורונה. אני מנסה להדחיק את המחשבה שלא יצאתי מהבית כבר יותר מחודש. הבן הבכור שלי מתלבש יפה ויוצא, הילדה קבעה עם חברה והבטיחה שתשמור ממנה שני מטר, והצעיר חזר לקורס שלו בצבא. אחרי ההודעה של משרד הבריאות המאפשרת לצאת מהבית, כולם יצאו חוץ ממני. אני זקוקה ליותר זמן, אני חושבת לעצמי  וממשיכה לרוץ על ההליכון שלי.

מדוע אני כל כך מתעקשת על המטרה שלי? "להיות אדם שלם בזכות עצמי", מה זה אומר בכלל? אני מגבירה מהירות, אבל לא מתקדמת. ככה זה שרצים על הליכון, נראה שמתקרבים אל התמונה שעל הקיר, אבל כל פעם מתרחקים מחדש.

מרגישים כבר את הסיום המתקרב של חודש יולי, המזגן עובד על קירור ואני לא ממש מצליחה להבין מתי שיניתי את הכפתור שבשלט מחימום לקירור. אני לבושה בבגדי קיץ קצרים, לפני שניה היה לי מעיל ואני לא מבינה את הדילוג המהיר הזה, אז אני מגבירה את המהירות של המכשיר, גם משנה למצב של "עלייה" כדי למתוח יותר את השרירים של הרגליים.

נזכרת שכמעט נרדמתי אז על הספה בסלון, גם זה נראה כבר מאוד רחוק, כאילו עברו כמה שנים מאותו  יום שישי בערב. השעה הייתה מאוחרת כבר, אבל דיבור בקול רם יותר העיר אותי, שמעתי את הבת שלי אומרת "אמא קומי", "אמא משהו לא בסדר קורה כאן".

כאשר אני שומעת את המילה "אמא" אני מזדקפת ישר, ולא משנה אם זה בלילה או ביום, המילה הזאת מעוררת אצלי ציות פנימי. וכאשר הבת שלי אומרת אותה עם טון שכזה, אז המילה הזאת הופכת להיות פקודה. אני קמה במהירות ורצה אל החדר שלה, זה נשמע דומה לבכי שלה כאשר הייתה תינוקת, שהיה יכול להקפיץ אותי אפילו ממדינה אחרת. אני שומעת את המילה "אמא" חזקה יותר ויותר ככול שאני מתקרבת. "אמא, הוא שוב נכנס לבידוד, הפעם מגע קרוב עם חולה קורונה אמיתי ומאומת, ואני אמרתי לך שלא תרשי לו לצאת מהבית, אני ידעתי שהוא ידבק".

המספר 25 מרחף לי מול העיניים, מזכיר לי את יום הולדת 25 ואת העוגה שאפיתי לכבודו שהודיעה לי בוודאות שגיל 25 הוא לא גיל 3, וזה כבר מזמן הגיל בו לא שואלים את אמא אם מותר לצאת מהבית. אז אני מושכת כתפיים ואומרת לה שזה לא ענייני עם מי הוא יוצא ומתי.

"אבל אמא", היא ממשיכה והעיניים הירוקות שלה מתחילות להיות רטובות, "זה העניין שלך עכשיו, זה גם העניין שלי, זה העניין של כולנו, גם של סבא שהלכנו לבקר אותו היום, גם של סבתא, ואפילו של השכנה שהוא הביא לה עוגיות היום בערב והלך לשאול מה שלומה".

אני מפסיקה לשמוע את רעשי הרקע של הבית, זה הרגע בו אני מגבירה את המהירות, איזה מזל שהמציאו הליכונים לרוץ עליהם, אם הייתי עכשיו רצה על שפת הים כבר הייתי מגיעה לחיפה. אבל המציאות רצה הרבה יותר מהר מההליכון שבסלון. "פוזיטיב" זאת הייתה התשובה של הבדיקה שלו. המילה "פוזיטיב" מעוררת בי אסוציאציה של בדיקת הריון, עד כמה שמחתי אז לקבל את התוצאה "פוזיטיב" תשעה חודשים לפני שהוא נולד. גם במבחן ממש כיף לקבל "פוזיטיב" .

"אבל אנחנו לא בהריון עכשיו, גם לא במבחן, אנחנו בבדיקת קורונה. את שומעת ענת?  בדיקת הקורונה של הבן שלך היא פוזיטיב." אני מנסה לייצר תקשורת עם המחשב המרכזי שבתוכי.

חקירה אפידמיולוגית היא לא משהו כל כך נחמד, זה בכלל לא דומה למה שמוקרן במהדורת החדשות בטלוויזיה. חקירה אפידמיולוגית במקרה שלנו נמשכה שעות. במושגים מסוימים זה אפילו מעודד קצת, מראה שמבחינה חברתית הוא ממש מסודר. היה אפילו קשה לשלוט על כמות האנשים שהוא נפגש עמם.

באותו הרגע אני מבינה שמי שנמצאת בקו השני של הטלפון וחוקרת את הבן שלי, חושבת על הספר שהוא הלך להסתפר אצלו ועל האנשים שהיו עמו בחוף הים, ועל אלה שאכלו איתו ארוחת צהריים בעבודה. מישהי בקו השני של הטלפון חושבת שם על כולם, אבל לא עלי, ולא על הבן השני שלי, וגם לא על הבת שלי. אז הפעם אני מרשה לעצמי לשכוח את המספר 25 שכתבתי בקרם על עוגת יום ההולדת, אני מחליפה אותו במספר 3, ולמרות שאני נחשבת לאדם רגוע, אני פותחת בכעס רב את הדלת בחדרו של חולה הקורונה המאומת שלי.  לפני פחות משעה הכנו יחד את ארוחת הצהרים, התבדחנו, צחקנו ודברנו גם דברים רציניים. עכשיו חייבים לסגור את הדלת כי הוא מסוכן יותר מהאריה בכלוב של הספארי. "תשמעי" אני אומרת לאישה שבטלפון, " מה איתנו, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? אנחנו "מגע ראשון". מה אני אמורה לעשות עם אבא שלי? עם חמותי? שזיהמתי כנראה את כולם בקורונה, גם עם השכנה שלי שעברה מזמן את גיל תשעים? מה אני אמורה לעשות עכשיו?"

אחרי יותר משעתיים, שנמדדות אצלי כשנייה אחת, נשמעת דפיקה בדלת. אני לא כל כך מזהה את הדמות שאני רואה בעינית אבל הקול שלו ממש מוכר. החייל הצעיר שלי, הרחיקו אותו במהירות מהקורס בצבא, שלחו אותו עם נהג פרטי והחזירו אותו הביתה, הוא מסכן עכשיו את כל חבריו, הלבישו עליו כפפות בצבע כחול וסגרו לו את האף במסכה. הוא נראה מצחיק עכשיו, אבל אני מבינה שזה לא זמן לצחוק.

אני נזכרת בספר התנך בפרק של המצורעים ומכריזה עלי ועל משפחתי "מצורעים". מכאן יותר קל לי לעבוד. מסדרת במהירות את סביבתו של חולה הקורונה המאומת, כדי שלא יחליט חלילה ללכת למלונית באשקלון, המלונית המוקפת גדר תיל ולא זורמים בה מים בשירותים, "שם הוא עלול להדבק בקורונה" אני צוחקת לעצמי. הכי טוב זה להכחיש, הרי אין לו קורונה וזה בטוח טעות בבדיקה. החברה הטובה שלי מסכימה איתי, גם בן הזוג שלי מסכים איתי שזאת טעות. "אנחנו יודעים שזאת טעות אבל נשמור על כל הכללים", אני אומרת ולא יכולה לסיים את המשפט כי אני משתעלת, אני רצה להשתעל במרפסת, מכסה בשני טישו את האף ואת הפה. הבן הצעיר שלי אומר לי שיש לי תסמינים, שאני היחידה בבית הזה עם תסמינים. שאני אדביק אותו והוא לעולם לא יחזור לקורס בצבא. אני שונאת את המילה תסמינים, היא עושה לי ממש רע.

אני מתקשרת אל הרופא בקופת חולים, המזכירה האוטומטית שלו מודיעה לי שהוא בבידוד, אז אני  מנסה לתפוס את משרד הבריאות יום ועוד יום ועוד יומיים, אבל כנראה אין משרד בריאות ואין קופת חולים, ואין שום דבר. אני מבינה שאני לבד במערכה. הבעל שלי ממשיך לעבוד בבית, כאילו כלום לא קרה, אני מקנאה בו.

אנחנו מתרחקים כדי שהוא יוכל לצאת למרפסת, כבר שלושה שבועות שהוא לא יצא מהחדר, אני מזיזה את השולחן, נופלת לי פלטת הזכוכית שמעליו ומתפזרת ברסיסים קטנים. לא מבינה מדוע החלטתי להזיז את השולחן, האם שולחנות גם הם יכולים להדבק בקורונה? אני מטאטא שברי זכוכית קטנטנים שהתפזרו בכל הבית ומבינה מה קורה למוח שלנו כאשר אנחנו נמצאים בסטרס, מבינה שיש דברים מסוכנים יותר מהקורונה. אני מדברת אתו דרך חלונות שקופים המפרידים בין הסלון למרפסת, מביטה עליו, כמו באקווריום של הדגים באוסקה ביפן. אני רואה שהוא הפך להיות חיוור ורזה. כך נראה מי שלא יוצא מהחדר, כך נראה מי שמכבסים לחוד את הכביסה שלו ונותנים לו לאכול בכלים חד פעמיים. אני מנסה להצחיק אותו, מתקרבת אל הזכוכית, אנחנו כולנו יושבים בסלון, והוא נמצא מעבר לזכוכית, זה הכי קרוב שאני יכולה לעשות.

"אני חושבת שלמרות הכל עברנו את התרחיש הזה דיי בסדר", אני אומרת ומפחיתה בהדרגה את המהירות בהליכון כדי לא לעצור בפעם אחת. מה הוסיפה לי הקורונה? אני שואלת את עצמי. מה למדתי בחיים שלא ידעתי קודם? למדתי מי החברים שלי, אני עונה לעצמי, למדתי שבתקופה קשה אפשר לראות אורות קטנים אחרים שלא היו בולטים קודם. אני חושבת על השכנה שלי, שכל יום שאלה אותי אם אני צריכה משהו. גם על החברה הטובה שהסכימה איתי שזאת טעות בבדיקה, למרות ששתינו ידענו בוודאות שלא מדובר בטעות. הייתי צריכה את הקורונה כדי להבין סוף סוף את הדברים האלה ולדעת למי אני חשובה באמת.

ועוד משהו שנתנה לי הקורונה, היא הביאה את מכשיר הכושר המונח באמצע הסלון. מעולם לא הסכמתי להכניס מכשירי כושר לסלון, הרי הסלון מיועד לאורחים. אבל עכשיו אין אורחים, וכנראה שהרבה זמן גם לא יהיו אורחים, ואם בכל זאת יגיעו אורחים, אז הם יראו שיש באמצע הסלון מכשיר כושר, אז מה? אין דבר טוב יותר מלבצע את משימת חדר הכושר באמצע הסלון, לחזק את השרירים הרפויים בגוף ובנפש. אולי גם אהפוך להיות אמא חטובה ויפה יותר.

ענת מחלב 24/7/2020

נשמח לשמוע מה שיש לך להגיד לנו

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

דילוג לתוכן