חלפה שנה ושום דבר לא השתנה

פגישה עם אתי בללי, אמה של גלי בללי ז"ל, שנספתה באסון נחל צפית

נעמי לבנון-קשת

ב-26 באפריל תתייחדנה עשר משפחות עם יקיריהן: תשע נערות ונער אחד, שנספו באסון נחל צפית, לאחר שנקלעו לשיטפון חזק בעוצמתו

זה היה 'טיול גיבוש' של המכינה הקדם-צבאית 'בני ציון', ולקחו בו חלק 25 צעירים וצעירות, רובם, 19 במספר, היו בגילאי 18-17 – מועמדים ללמוד במכינה. איתם יצאו שני מדריכים וחובש. את הסוף הטרגי של  הטיול הזה כל המדינה הכירה והזילה דמעה: לאחר לינה בחניון עין-תמר עשו, בצהריים, חברי הקבוצה את דרכם לעבר נחל צפית. זמן קצר לאחר שהחלו לצעוד נלכדו בשל השיטפון עז העוצמה. בתוך כחצי שעה מרגע האירוע החמור הוזעקה המשטרה והוחל בחיפושים אחר אותם נערים ונערות שנסחפו. בחיפושים ובחילוץ לקחו חלק לוחמי יחידת 669, בסיוע מסוקים, מתנדבי יחידת חילוץ ערבה וכוחות מד"א, משטרה ועוד. במהלך השעות הללו עצרה המדינה נשימתה ועקבה אחר כל פירור דיווח, בתקווה שכל הצעירים יימצאו ויחולצו. למרבה הצער נער אחד ותשע נערות נמצאו כשהם מתים. עולמן של המשפחות חרב עליהן ומאז ועד היום הם עדיין מבקשות תשובות מדויקות בצד עונשים ראויים לאלה האחראים, לדעתם, למחדל הנורא הזה, שניתן היה למנוע אותו.

המשטרה חקרה את הנושא, אספה נתונים, גיבשה מסקנות וב-27 בפברואר 2019, 10 חודשים לאחר האירוע הטרגי, הודיעה הפרקליטות על הגשת כתבי אישום נגד ראש המכינה, יובל כאהן ונגד אביב ברדיצ'ב, המדריך האחראי על הטיול. התיק נגד המדריכה הנוספת נסגר מחוסר אשמה.

"כואבת לי ההתנהלות סביב כל הטיול הזה, כולל החקירות שלאחר האסון והמסקנות" – אומרת אתי בללי, אמה של גלי בללי ז"ל, תלמידה מצטיינת בתיכון שב"צ בכיתה י"ב – שהיתה בין הנספים – "תראו באיזו רצינות ומקצועיות התייחסו לאסון דומה שאירע לא מכבר במסגרת צה"לית, כשהחייל אביתר יוספי נספה בשיטפון. מיד הוסקו מסקנות, הודחו מתפקידם חמישה בעלי תפקידים הקשורים לאסון, פעולות ננקטו. אצלנו כל זה לא היה. איש לא פוטר או הודח. אפילו לא מנהל המכינה ואנחנו עם הרבה כעס וכאב בלב – על התוצאות".

לדברי האם, שביחד עם יתר ההורים שאיבדו את היקר להם מכל, מעורה ומעורבת בכל שלב ושלב, התברר מכל התחקירים שנעשו לאחר-מעשה, שבהרבה מכינות קדם-צבאיות, ומכינת 'בני ציון' בכלל זה – אין כל פיקוח! ומכעיס אותם שלא נלקחה כל אחריות, משום גוף – על המכינה והמתרחש בין כתליה. "ומאז הם עוד ניסו לגייס במרץ את המחזור הבא אבל הועדה שהוקמה פסקה שהמכינה לא תפתח" – אומרת אתי בכאב.

גלי בללי עם רן קוניק ידיד המשפחה

לזכרה של גלי

את יום השנה יציינו בגבעתיים בכמה וכמה פעילויות בעיר, בין היתר יתקיים אירוע במועדון הנוער 'גגוס'. גם ב'כנפיים של קרמבו' – בו הייתה גלי פעילה, תחילה כמדריכה ובהמשך כרכזת הסניף – יתקיים אירוע לזכרה וגם מ'תפוח פיס' יצרו קשר עם המשפחה וביקשו לקיים הפנינג מדעים שיוקדש לזכרה של גלי שהיתה בכיתה המדעית. בבית הספר 'גורדון' הוצג פרוייקט שעניינו השירים שכתבה גלי, ניתוחם, ההשראה שנתנו לאחרים ושירים עצמיים של תלמידי כיתה ח' בהנחיית מורתם לספרות. בבית ספרה של גלי, תיכון שמעון בן צבי, חשפו, בינואר האחרון, קיר לזכרה וקבלו את הצעתה של אמה, אתי, לקיים מעגלי שיח עם בני הנוער, בנושאים הקשורים באסון: נטילת סיכונים, תרבות ה'סמוך', יהירות מול הטבע ועוד. "מעגלי שיח כאלה כבר נעשו , לכיתות ט' ו-י'. והיה מוצלח. בהמשך יעשו זאת גם לכיתות י"א ו-י"ב והתכנית היא לעשות זאת בכל שנה" – מספרת אתי ומסבירה: "בעיני, אלה  נושאי-שיח חשובים מאד! "

ביום הולדתה ה-19 של גלי, שהיה בפברואר האחרון, יזמו בני נוער מהישוב נחושה, בשיתוף עם 'כנפיים של קרמבו', מחווה מרגשת ויוצאת דופן: תחת השם 'בשביל העשרה', הם הצמידו מנעולים על גשר גבעתיים המחבר בין הפארק לקניון.

טרפה את החיים

לקיחת חלק פעיל בתנועת נוער, היא בד.נ.א. המשפחתי של בית בללי: אתי, העובדת בחברת תרופות היתה בנערותה ב'צופים' בקרית אונו והחל מהשנה היא ראש שבט צופי גבעתיים. אורי, (23) הבת הבכורה במשפחה, היתה מדריכה בצופים במהלך שירותה הצבאי כמשק"ית חינוך. ינון (12) האח הצעיר פעיל בתנועת 'כנפיים של קרמבו' שהיא תנועת נוער לכל דבר וענין, שמתמקדת בילדים עם מוגבלויות. גם גלי ז"ל הייתה בתנועת הצופים ובשנה מסויימת היתה פעילה בשתי התנועות גם יחד עד שקבלה את ריכוז סניף 'כנפיים' ועזבה את הצופים. בדברי ההספד שלו כתב רן קוניק, חבר המשפחה, דברים בשבחה של גלי אותה הכיר היטב והזכיר את חברותו והיכרותו ארוכת השנים עם אבי המשפחה, אייל, אותו הכיר עוד בגן הילדים.

אמה מספרת כי גלי כתבה שירים בעיקר בשנה האחרונה, ושיתפה בהם אנשים שמצאה לנכון. "היא הלכה לארגון נוער 'ספוקן וורד', העוסק בהנגשת כתיבה ודיבור שירה, לבני נוער, ומופעל במתנס"ים שונים" – מספרת אתי – "גלי הספיקה להיות שם חודשיים. נסעה פעם בשבוע לתל אביב כדי לקחת חלק בפעילות הזאת ושכללה את כתיבתה. למרבה הכאב הכל נקטע באיבו, עוד בטרם הספיקה להופיע ב'ספוקן וורד'. גלי היתה נערה שכתבה, התבטאה, שיחררה ושיתפה. היא אף נרשמה לתחרות כתיבה שהיתה בתיאטרון גבעתיים, אך לא הספיקה… והמורה שלה פתחה את הערב בקריאת שיר שלה. שלושה חודשים אחרי האסון הוצאנו ספר עם שיריה. עבדנו קשה ומהר, בעזרת חברות שהן במקצוע, כדי לברור קובץ ממבחר שיריה. זו הייתה תחושה של 'כנס לתוך' – לתוך משהו מאד חכם, ורגיש, ויפה. לא חשנו שיש בזה איזושהי פלישה לעולמה האינטימי כי כאמור, היא שיתפה אותנו בדברים שכתבה".

באחד משיריה, 'החלום שלי' כותבת גלי:

"אני יכולה ללמוד המון ולקבל מאיות

אבל לא בא לי. בא לי לחיות

לצאת לבלות

להכיר חברות

לקנות בגדים ולעשות אמנויות.

זה יותר חשוב מכל היעדים האלה שהצבתי לעצמי ודורשים ממני לעבוד קשה.

לעשות שעורי בית, להתעמל בחדר כושר ולהפסיק עם הקפה".

גלי יצאה ל'טיול הגיבוש' עם חברים שאיתם היתה אמורה להתחיל את לימודיה במכינה, למשך שנה, עד לקבלת תאריך הגיוס. למעשה היא היתה אמורה להתנדב לצה"ל שכן לא הייתה חייבת-גיוס. "לגלי היתה נרקולפסיה, שאובחנה בכיתה ג' ומאז היתה מטופלת ומבוקרת. זו בעיה המתאפיינת בהופעה פתאומית של התקפי שינה. גם השגת רישיון נהיגה לא היה הליך פשוט בגלל הבעיה הזו והסברנו שהכל תחת בקרה מוקפדת. לגלי כבר היה תאריך לטסט".

אתי מספרת כי בשנת הלימודים האחרונה התחילה גלי להתעניין בכמה כיוונים של שירות צבאי. אחד מהם היה ב'גלי צה"ל' וכבר הייתה בראיון אחד, אך לא הספיקה  יותר מכך.

גלי בללי עם עמרי הולנדר

המלאך והעוגן של המשפחה

בשירה 'כלי' היא כותבת:

"בן אדם הוא הכלי שהוא נמצא בו

או מה שהוא יוצק לכלי שלו?

ואם אני עכשיו אהיה אתה,

אני אהיה אתה ואתה תצטרך למצוא כלי ריק ותהיה אני?"

האם מספרת עוד כי מאז האסון השתנה הבית לחלוטין. הזמן כמו עמד מלכת ולמעשה איבד את משמעותו לגביהם. בבית יש עוד שני ילדים: הבת אורי  והבן ינון, ואתי אומרת שבעקבות האסון לא הפכה ל'אמא מגוננת' יותר, כי אינה רואה כל טעם בכך. "כמובן שאזהיר אם אדע או אחשוב שמשהו מסוכן – אבל לא  מעבר לזה" – היא אומרת ומוסיפה: "הרי ממש לפני היציאה לטיול הזהרתי את גלי ואמרתי לה שיש תחזיות לשיטפונות. מה זה עזר לי?  גלי ענתה לי: 'אני בטוחה שהם מודעים'! הדאגה שליוותה אותי עד למקרה, ובהחלט הייתי אמא דאגנית – הוכיחה לי שהכל שטויות ושאין לנו שליטה על שום דבר. אף הורה מהורי ילדי המכינה לא מנע מילדו לצאת לטיול – למרות שכולם ראו את ההתראות, ההתרעות והאזהרות שלא להכנס לאיזור! איש מאיתנו לא העלה בדעתו התנהלות כה רשלנית. אני ואמא נוספת טילפנו למדריכים והזהרנו. אמרו לנו:' אל תדאגו, לא נעשה שטויות, שינינו מסלול'!!  וכו'. יהירות אחת גדולה – כלום לא נעשה! שלחתי את בתי למכינה קדם צבאית שאיננה מפוקחת ושקבלה שורת התרעות מגורמים רשמיים ולא רשמיים, שכולם כאחד אמרו להם לא לצאת כי עתיד להיות  באיזור אירוע חריג! ובהמשך אמרו להם כל שעה: לצאת! המים מגיעים! ושום דבר לא נעשה".

באחד הראיונות אמר אבי המשפחה אייל: "גלי היתה המלאך שלנו במשפחה. היא היתה העוגן… היא היתה מספיקה ביום אחד מה שבן אדם רגיל מספיק בשבוע. היא טרפה את החיים".

השיר האחרון שכתבה גלי, ימים אחדים לפני הטיול שממנו לא שבה, פתוח במלים: "מי שאיבד הכל והכל היה לו – הוא נואש".

ובהמשך אותו שיר:

"לאבד את הכל זה לא כל כך נורא אם מה שהיה לך לא היה שם בשבילך.

עצם העובדה שהכל היה לך, גורם לך להבין שבכל טוב יש עוקץ

ובכל דבש יש רע".

'החורף בא מוקדם מהרגיל'

האם אתי מספרת כי קבוצת ההורים שומרת על קשר קבוע, מתעדכנת, משוחחת, מתוך ההבנה שאף אחד  'מבחוץ' לא יוכל להבין אותם כמו שהם מבינים אלה את אלה. עבורם זוהי קבוצת תמיכה טבעית, כשבמקביל התקבלה ההחלטה: לצאת למאבק ציבורי, לדרוש הקמת ועדת חקירה ציבורית,  בלתי תלויה, שתחקור את כלל עולם המכינות ותבדוק לעומק איך דבר כזה קורה. היא כואבת את העובדה שמנהלת המכינה, יפה חדד, שהמכינה קרויה על שם בנה שנפל, יכלה ולא עשתה דבר. לא פיטרה ולא הדיחה איש. "אחרי חודשיים! היא שלחה מכתב עם שליח. סירבתי לקבלו ואמרתי  לו להחזירו לשולח מבלי לפתוח אותו" – אומרת אתי – "כואב לי שמה שלא השתנה הוא שהכל נשאר בידי 'השריף' בשטח, ושכל מנהל מכינה מחליט מה לקבל מהתקנות/הנהלים ומה לא לקבל ועד מתי וכו'. וזה אבסורד כי יש בארץ 61 מכינות כאלה בהן לומדים 3000 בני נוער, שמידי שנה יוצאים לפעילויות מסוגים שונים, חלקן מסוכנות והזויות – מסיבה פשוטה: אין על זה פיקוח! וזאת בשעה שיודעים כבר שהיו במכינת 'בני ציון' מצבי 'כמעט-אסונות'! בדיוק שנה קודם לכן היה אירוע חמור של התייבשות חניכים במהלך טיול דומה. למזלם זה לא נגמר במוות והושתק בשעתו!  את הסיפורים האלה שמענו מהורים אחרים במהלך 'השבעה', ודברים דומים ממכינות נוספות, אם כי ישנן כאלה שבהן בהחלט מפעילים שיקול דעת. עכשיו, נספו עשרה בני נוער ועדיין לא התחילו לחקור באמת ולעומק!  אנחנו בקשר עם הפרקליטות, דרך משרד עורכי דין שלקחו כל ההורים, ודורשים לבדוק הכל מבחינת ההיבט הציבורי, האזרחי והפלילי. היינו רוצים שזה ייגמר כבר. שימצו את הדין עם האחראים, שיסיקו את המסקנות ונוכל להשאיר את הסיפור מאחורינו בידיעה שאכן ננקטו צעדים. את הכאב שלנו אף אחד לא יקח. הוא איתנו תמיד. ובבית שלנו, עם שני הילדים האחרים אורי וינון, מנסים, בכח, לתפקד והניסיון להמשיך הוא מאבק יומיומי אבל חייבים. גם ינון הצעיר ממשיך בחייו ובפעילויותיו, כמו יתר בני גילו, אם כי סביר להניח שיש לו הכאב שלו ושהוא מודע וחש את הכאב שלנו. כל אחד מבני הבית חי את חייו וכאבו. גם העובדה שהסיפור שלנו הוא יותר ציבורי – לא מאפשר לנו להיות לגמרי לבד, באבל שלנו, גם אם אנחנו רוצים בכך. לא בחרנו בכך, אבל כך יצא ואנחנו חיים עם זה".

ובאותו שיר אחרון שלה, מסיימת גלי ז"ל בשורות הבאות:

"זו לא אשמת האחד שלקח ממך הכל

זה לא משהו מיוחד שנשארים לבד בקור

הבעיה היא שלא לקחת עוד סוודר ולא גידלת עוד גדר חזקה

החורף בא מוקדם מהרגיל ואת לא מוכנה".

***********************************************************************************************************************************************************************************

להיות מורה של גלי

בעז הדס

גלי בללי למדה בכיתת המצויינות המדעית של מחזור מ״ט, וזכיתי להיות המחנך שלה בכיתות ט׳ – י׳ בתיכון שב״צ, גבעתיים. בנוסף זכיתי להיות המורה שלה לכימיה לאורך הלימודים בתיכון.

מה שהבליט את גלי היה חוסר הניסיון שלה להתבלט. היא התבלטה בהעדר אגו ובאותנטיות של להיות מי שהיא – כשזה נראה טוב וגם כשפחות.

בשיעורי החינוך היא הקפידה להשמיע את דיעותיה ולהשתתף  – במיוחד בענייני אקטואליה וערכים שהיו חשובים לה מאוד, תמיד זה היה בחדווה רבה, מן שאלות שעולות מהעומק, לא מתפשרות עם קפיצות או מעקפים – אלא כמו חץ שנשלח למטרה – נוגעות ללב העניין.

אני חושב שהדרך בה בחרה – הביאה אותה להיות אדם אמפתי מאוד ורגיש לזולתו. תמיד ידעה להסביר את מה שחשבה בצורה מאוד נקייה – ולכן קל היה להכיל אותה, גם כשלא היינו בהסכמה.

כאשר כתבתי לה מכתב המלצה כמועמדת לפרס על הפעילות החברתית בה עסקה וביקשתי לוודא – מהן הפעילויות שעלי להזכיר –  גלי שלחה לי הודעה מפורטת ומאוד התרשמתי. הכל בצניעות, בלי לעשות רעש וצלצולים וללא בקשה של שום הקלות!

אני חושב שגלי הייתה אדם בגובה עיניים, עם מעלות רבות ותכונות תרומיות, שלא חשבתי עליהן לאורך הדרך בשל הצניעות והענווה שאפיינו אותה.

*****************************************************************************************************************************************************************************************