קיגלר על הגג

ראיון אישי תוסס עם דוד קיגלר מנהל תיאטרון גבעתיים

מאת: נעמי לבנון-קשת

צילום: איציק רובין

%d7%a7%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a8-%d7%92%d7%92

שנתיים אחרי שמונה לתפקיד מנהל תיאטרון גבעתיים דוד קיגלר, (51) מנהל תיאטרון גבעתיים, נראה רגוע מתמיד ובטוח בצדקת דרכו המקצועית. יש להודות: בצדק הוא חש כך, כי עכשיו כבר יש לו ‘קבלות’!

“אני לא פוליטיקאי. יש לי פה משימה ואני מבצע אותה” – הוא אומר בנחישות – “נכנסתי לריק עצום, למקום שהיו לו בעיות גדולות. הזנחה של שנים וחוסר אמון של כולם בכולם. זאת בצד צנרת רעועה, מערכת הנהלת חשבונות מפורקת לחלוטין. באתי לכאוס מוחלט.  מיד בהגיעי עשיתי בדיקת-עומק וחודשיים לאחר מכן ערכתי מצגת לכל הנהלת העיריה. בשלב הראשון רציתי רק להחזיק בהגה וליישרו. התיאטרון הוא לשכת החוץ של העיר ולשמחתי רן קוניק הבין זאת היטב ונתן לי גב ותמיכה, דבר שאני מודה לו על כך. לקח לנו שנתיים וקצת והנה התייצבנו. שיקמנו את שם המוסד והדבר נראה בבירור בשיתופי הפעולה ובלוח ההופעות שלנו, כשמקביל התיאטרון גם התייצב כלכלית  – למרות ועל אף מצב השוק. עכשיו, כשהספינה התייצבה, תחת החברה הכלכלית, עברנו לחסות תחת עמותת ‘קהילתיים’ הכפופה לעירייה”.

קיגלר הציב לעצמו יעדים ויש לו תכנית עבודה מפורטת, בצד חלום, בהחלט בר-הגשמה: להקים במתחם התיאטרון קריית תרבות עירונית, שתחת כנפיה יחסו כל גופי התרבות של העיר

ואכן בנין התיאטרון שוקק חיים. לוח המופעים מלא. הצגות, פסטיבלים, אירועים. יותר ויותר הצגות ילדים, יש מחשבות זהירות על הפקות עצמאיות ובקרוב גם מועדון ג’אז שיפעל אחת לחודש. בקרוב גם תוחלף מערכת מיזוג האוויר, בת 20 השנים, בסיוע משרד התשתיות והאנרגיה. “כי לפרויקט כזה היינו זקוקים לתמיכה כלכלית ולשמחתי קבלנו אותה”- הוא מסביר.%d7%a7%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a8-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%a8

כשמזכירים את החובות הגדולים בהם היה שקוע התיאטרון ערב הגיעו למקום, הוא אומר בפשטות: “באופן אישי התדפקתי על דלתות החייבים וגביתי חובות גדולים. התיאטרון, כמו מירב המוסדות הדומים לו, בארץ, נדרש לתמיכה חיצונית על מנת לממש את תכנית עבודתו. לשמחתנו היקף התמיכה הנדרש הינו במגמת ירידה בשנה האחרונה, לאור ההתייעלות בהתנהלות התיאטרון וצמיחתו”.

קיגלר הציב לעצמו יעדים ויש לו תכנית עבודה מפורטת, בצד חלום, בהחלט בר-הגשמה: להקים במתחם התיאטרון קריית תרבות עירונית, שתחת כנפיה יחסו כל גופי התרבות של העיר.

כשחקן, יוצר ומפיק זה 25 שנה, קיגלר יודע היטב שמדובר בפרויקט רציני ורחב היקף והשקעה וזה לא מרתיע אותו כלל.  בדיוק בשל אותו ניסיון רב שנים הוא נזהר פי כמה כשמדובר בהוצאות כספיות על הפקות כאלה או אחרות המוצעות לו. “זה לשים 200 אלף ₪ על הפקה! ואז צריך גם למכור אותה!! דווקא אני נזהר יותר מכל אחד, כי עכשיו אני בכיסא האחר ורואה ממנו את התמונה הרחבה יותר”- הוא אומר – “ובכל זאת אני עומד להפיק בשנה הבאה הצגת ילדים, עם לביא זיטנר שהוא הכותב הראשי ואני לצידו – כי מדובר בנושא חשוב שטרם נגעו בו, ואני לא רוצה לפרט בשלב זה. אני עושה זאת ללא כל תמורה, ובכלל, אני נזהר מאד כשמדובר בכסף ציבורי, הן בשל תפקידי והן בשל היותי תושב העיר”.

%d7%a7%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a8-%d7%9b%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%94

מיד בהגיעו למקום, למרות החובות והכאוס ששרר שם, היה לו חשוב בראש ובראשונה לשמר את הקיים – עם הקהל הנאמן והקבוע, שברובו הוא קהל מבוגר, יחסית. במקביל הייתה המחשבה לפתח דברים במטרה להגיע לקהלים חדשים וצעירים יותר. כצעד התייעלות ראשון הוא קיצץ במספר ימי ההצגות שהוצעו למנויים, שבחלקן היו האולמות ריקים למחצה. בהדרגה הגיע למצב של פחות ימי בחירה להצגות המנויים אבל האולמות מלאים.

בד בבד החל שיתוף פעולה עם ‘המון ווליום’ – חברה להפקות מוסיקה שביחד עם התיאטרון  יצרה קו מוסיקלי המצליח למלא את האולם במופעים שלא נראו בעיר זה שנים. בנוסף הוא יצר מנוי לילדים להצגות איכותיות בשבתות. “עשיתי ניסיונות להעלות הצגות ילדים גם באמצע השבוע, כי היו פניות מקהל חובשי הכיפות, אך לצערי לא באו והאולם היה כמעט ריק. זה כיף וחשוב לראות ילדים בתיאטרון ולכן לא אכפת לי לא להרוויח – אבל חשוב לי לא להפסיד”- מסביר קיגלר.

טרם הגיעו לכיסא מנהל התיאטרון הוא היה שחקן עסוק ומוערך מאד, עם רזומה עשיר ומגוון. ממש בהיכנסו לתפקיד שיחק ב’רק אתמול נולדה’- שלאגר ענק, שבו המשיך לשחק עוד חודשים אחדים, בשל ההסכם החתום, כשבמקביל כבר תיפקד כמנהל התיאטרון. “אלה היו חודשים קשים, לשחק על הבמה בלילה ולנסות לנהל את התיאטרון ביום, אבל זה גם נתן לי איזון “- הוא אומר במבט לאחור ומוסיף: “ותוך כדי כל זה גם למדתי ‘ניהול תרבות ואמנות’ במכללת לה”ב”.

הוא נולד וגדל בבאר שבע. למד משחק ב’בית צבי’, ומיד עם סיום הלימודים ב-1990 החל לקבל תפקידים ושיחק במגוון תיאטראות, ובהצגות מצליחות. בצד הבמה השתתף גם בתכניות טלוויזיה כמו ‘זהו זה’, ‘לילה גוב’ ואחרות ובסדרות כמו ‘הבורגנים’, ‘רמת אביב גימל’, ‘משחק החיים’ ועוד. בשנים 2003-2006 קבל חשיפה משמעותית כשהשתתף בתכנית ההומור ‘הרצועה’ לצד אורי גוטליב ונתי קלוגר. ב-2011 שיחק את אלכס הטבח של בית האומנה בסדרה ‘החולמים’ שהוקרנה בערוץ הילדים. ברשימת הסרטים בהם השתתף אפשר למנות את: ‘שחקנים’, ‘קדימה אריות’, ‘תמונות’, ‘מפטיר’ ו’ארץ חדשה’.

הוא מודה שעד היום הוא אמביוולנטי ביחסו למצלמות, בעיקר של הטלוויזיה ואף אומר כי אף פעם לא באמת אהב אותן. “באתי מבאר שבע ומשאת נפשי הייתה ונשארה התיאטרון. קולנוע לא עשיתי הרבה, אולי בגלל חוסר הסבלנות שלי. בטלוויזיה אין קהל ואני תמיד מעדיף את הבמה. בשבילי תיאטרון הוא המקום בהא הידיעה: החזרות, האינטרקציה על הבמה ועם הקהל. אין לזה תחליף”- אומר קיגלר.

הוא נשוי לאדוה אדני, שחקנית וזמרת, ויש להם 3 בנים שהוא מכנה ‘שלושת ה’אלפים’ שלי’ אבל אינו חושף את שמותיהם כי הם מעדיפים להישאר אנונימיים, עד כמה שזה אפשרי, והוא מכבד את רצונם. הבכור, בן 20, חייל בחילוץ והצלה, מנגן בגיטרות וכותב מוסיקה. השני, בן 17, לומד ב’תלמה ילין’ במגמת תיאטרון “לדאבון לב הוריו”- אומר קיגלר, ספק ברצינות ספק בצחוק, ובן הזקונים בן ה-11. “בבן האמצעי שלי אני מקנא כי יש לו הורים שידריכו אותו, בצד הפרוצדורלי של המקצוע, לא חלילה בצד המקצועי.  כרגע הוא לא רוצה לשמוע על עזרה מאיתנו. עושה הכל לבד. אבל אני מקווה שבעתיד ישמע מה שיש לנו להגיד. לי ולאשתי לא היו הורים כאלה ועשינו טעויות.”

אשתו, אדוה, משחקת בימים אלה בתיאטרון באר שבע בהצגות ‘פרק ב” ו’רומיאו ויוליה’, ונוסעת ערב ערב לכל מקום בו מציג התיאטרון. במקביל הזוג העלה, עד לפני כשנה, מופע זוגי, ‘נישואים גרעיניים’, ששניהם כתבו, הפיקו וביימו ביחד והמבוסס על חיי הנישואין שלהם.

“כל הזמן יש אלינו פניות ובקשות להחזיר את המופע הזה, שהצליח מאד, אבל ההחלטה להפסיק הייתה כי רצנו עם זה בכל הארץ ורוב המופעים היו בערבי ששי. בשלב מסוים הבנו שאנחנו מעדיפים ארוחות שבת משפחתיות עם הילדים שלנו, ושבתות בחיק המשפחה ולא לחזור בלילות שבת הרוגים ולישון כל השבת”- הוא מסביר- “יתכן שבעתיד נחזיר את המופע הזה אבל על אש קטנה”.

עכשיו, אחרי כשנתיים של עבודה מאומצת, ושהייה כמעט אינסופית במתחם התיאטרון, שתוצאותיה ניכרים בשטח, הוא אומר כי לאחרונה החל למתן את קצב הגעתו, בעיקר בערבי ששי או בשבתות. “אני סומך על האנשים שלי במקום ולא חייב להיות נוכח פיזית. יש פה אנשים שכל אחד מהם טוב בתחומו הספציפי יותר ממני ואני מנסה לנצח על התזמורת כולה” – הוא אומר.

בעבודה של שחקן יש הרבה תנועה. לעתים תזזיתיות של ממש. בעבודה של מנהל תיאטרון יש הרבה ישיבה, והוא לא בדיוק רגיל לזה. עם זאת הוא לא מצליח להביא את עצמו לעשות ספורט של ממש. “אבל אני עושה הליכות עם אשתי. אני כל הזמן רודף אחריה”- הוא צוחק.

אין הרבה מקומות בארץ שבהם אתה יוצא בערב עם הכלב לסיבוב ושומע מהבתים מישהו שמנגן בפסנתר, או בצ’לו, או מישהי ששרה אופרה”- אומר קיגלר בהנאה גלויה

כבר 15 שנה שהוא גר עם משפחתו בגבעתיים ואוהב כל רגע בה. הוא אומר בגאווה שההישג הגדול שלו שהצליח להביא את חבריו התל אביבים לשתות בירה בפאבים בכצנלסון! “אני מת על העיר הזאת. יש בה תחושת ‘שכונה’ נפלאה. כיף לי להגיד כל יום ‘בקר טוב’ לבעלי העסקים בשכונה שלי. אין הרבה מקומות בארץ שבהם אתה יוצא בערב עם הכלב לסיבוב ושומע מהבתים מישהו שמנגן בפסנתר, או בצ’לו, או מישהי ששרה אופרה”- אומר קיגלר בהנאה גלויה.

%d7%a7%d7%99%d7%92%d7%9c%d7%a8-%d7%9e%d7%a9%d7%a8%d7%93

ועם מי שבא מהפריפריה אי אפשר שלא לדבר על השרה מירי רגב ואמירותיה באשר לתקציבים ולפריפריה. “אני מבאר שבע. כל תל אביב באה מהפריפריה אז בשביל מה צריך לדבר על זה?!”- הוא תוהה-רוגז – “והשרה רגב צריכה ללמד אותנו פטריוטיות? לשים דגלים בכל תיאטרון?! פה היה דגל עוד לפניה! ומה יש לדבר גבוהה-גבוהה על הקמת תיאטראות בפריפריה? מי יחזיק אותם אחר כך ואיך בדיוק? באיזה כספים? תיאטרון גבעתיים לא נתמך בגרוש אחד מהמדינה ואנחנו כבר לא מגישים בקשות לסיוע, כי לא נקבל. אני מאחל לרגב הצלחה. הלוואי שתצליח. אם אכן התרבות בפריפריה תפרח – אז כל הכבוד. אני בשביל להתקדם ולהתפרנס היית חייב לעזוב את באר שבע ולהצפין לתל אביב, ואם היא תצליח להשאיר שחקנים מהפריפריה בערים שלהם, ולהפריח את הערים הללו –  יופי! אני רק לא כל כך רואה את זה קורה”.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.