למה את מתכוונת כשאת מתארת את עצמך כ"שואתית מאוד"?

"כבת לאב ניצול שואה, שנהג מידי ערב בזמן ארוחת הערב לספר סיפורי שואה לילדיו, נוצרה אצלי רגישות יתר וחמלה רבה לבני אדם ולחיות, באופן יוצא דופן. אני מחלקת לקבצנים בצמתים מזון בריא כמו ירקות טריים חתוכים ואני ידועה כדואגת לכל החתולים בשכונת מגורי, כמי שקונה עבורם מזון מיוחד גם אם לעיתים אין באפשרותי מבחינה כלכלית.

בנוסף, אני מעבירה סדנאות לניצולי שואה עיוורים וכבדי ראיה, מקפידה לשמח ולרקוד איתם בהצהרה של "מי כמוני יודע מה הם מרגישים".

בהשפעת סיפורי השואה של אבי קעקעתי לאחרונה על גבי טלאי ובו מופיע שמי. סיפורי השואה מלוים אותי באופן תמידי ובכל שעות היום. בכל בית שבו אני מבקרת, אני נוהגת לחפש את מיקומו של ה'בוידם' כמקום מסתור.

במשפחתי אף נהוגה מסורת משפחתית שבה אנו עורכים טקס ביום השיחרור של אבי ממחנה ההשמדה, הכולל סעודה עם שפע מזון כסמל מנוגד לחוסר שחווה."

 מי מהווה השראה עבורך?

 "ילדי, הורי, צ'רלי צפלין והקולנוע. 'אני חיה בסרט מאז שנולדתי'".

סיגל בחרה בדרכי התמודדות משלה כמו למשל השתתפות בקבוצת איזון רגשי שבה דוגלים בהסתכלות על היום בלבד תוך ניתוק מהעבר ומהעתיד. הקו המנחה של הקבוצה הינו להודות על הבריאות והשמחה של היום. להיות אסירות תודה.

הליצנית העצובה שמחה מדי יום גם בזכות הגישה הנפלאה שפיתחה בעצמה וגם בהשראתו של צ'רלי צ'פלין כי לכל בעיה יש פיתרון.