נטע עדני

סבלי־סבלֵך

אֶת סִבְלִי
שָׁכחַתְיִּ,
אַך סִבְלֵךְ
לֹא יִשָּׁכַח לְעוֹלָם.
אוֹתָךְ חָסַרְתִּי,
אֲבָל נוֹכְחוּתֵךְ בְּכָל קֶמֶט מִקִּמְטֵי חַיַּי.

ילַדְהָּ שֶׁליִּ,
שֶׁנִּשְאֲרָה יַלְדָּה
בְּעוֹד גָּדְלוּ כָּל יְלָדַי.
וְאַתְּ,
כְּבָר אֵינֵךְ סוֹבֶלֶת
וְרַק אֲנִי סוֹבֶלֶת אֶת סִבְלֵךְ.

. . . . . . . . . . . .

ד.כאון

הֵם חוֹלְפִים עַל פָּנֵינוּ
שְׁקוּפִים וּשְׁקֵטִים,
הֵם עוֹבְרִים אִתָּנוּ
חֲוָיוֹת וְשִׁבְרֵי חַיִּים.

הֵם זְקוּקִים רַק לָנוּ,
שֶׁנַקְשִׁיב וְלֹא נִשְפֹּט.

הֵם אוּלַי לְיָדֵינוּ אוֹ מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ
הֵם רַק רוֹצִים שֶׁנַקְשִׁיב,
שֶׁנָבִין,
שֶׁנַאֲמִין,
שֶׁיּוֹם אֶחָד
יָכוֹל לִהְיוֹת טוֹב
בְּרֶגַע וְלוּ –לְרֶגַע.

. . . . . . . . . . . .

בבת עינו

הִיא צְעִירָה בִּשְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים
מְלֵאָה בִּצְבָעִים וּפְחָדִים
הוּא מְבוּגָר בִּשְׁנוֹת הַחֲמִישִׁים
לָבוּשׁ בְּלָבָן וְשָׁחֹר - בְּלִי גְּוָנִים

הֵם פּוֹסְעִים יַחְדָּו
וּמִיָּד מִתְנַשְּׂאִים מַבָּטִים
אִם רַק הָיִינוּ רוֹאִים
עַיִן בְּעַיִן
בְּעַיִן טוֹבָה

אִם רַק הָיִינוּ מְקַבְּלִים
בְּלֵב אוֹהֵב
הָיִינוּ מְגֻלִּים
שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ
הוּא הֵבִיא אוֹתָהּ לָעוֹלָם
וְרוֹאֶה בָּהּ אֶת כָּל חַיָּיו
הִיא רוֹאָה בּוֹ מִקְלָט
וְחָשָה בִּטָּחוֹן בְּעֵינָיו.

הִיא הַמַּלְאָך שֶׁלּוֹ,
וְהוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּהּ
אָב וּבַת,
בַּת וְאָב
עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
גַּם כְּשֶׁהוּא מֻרְכָּב

. . . . . . . . . . . .