לאחר שנים ללא התקדמות ממשית בפרויקט תמ"א 38, דחו היזמים את ביטול ההסכם על ידי בעלי הדירות ותבעו כ-10 מיליון ש"ח. במהלך הדיון הבהיר בית המשפט כי לעמידה בלוחות הזמנים יש חשיבות מהותית.

לוחות הזמנים בפרויקטים של התחדשות עירונית אינם המלצה בלבד. כך עולה מהליך שהתנהל בפני שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יעל בלכר, סביב פרויקט תמ"א 38 ברחוב ילדי טהרן 6-8 בגבעתיים, שבמסגרתו ביקשו יזמים לאכוף על בעלי הדירות את המשך ההתקשרות עמם, למרות שהפרויקט לא התקדם במשך שנים.

מנגד טענו בעלי הדירות כי במשך קרוב לתשע שנים לא הוגשה כלל בקשה להיתר בנייה, חרף התחייבויות חוזיות ולמרות הארכות זמן שניתנו ליזם. לדבריהם, לאורך התקופה הוחלפו אנשי מקצוע, הליכי התכנון התעכבו, ומסמך עיצוב אדריכלי שהיה תנאי מוקדם להגשת בקשה להיתר לא הושלם במשך שנים. רק לאחר שחלף המועד האחרון שנקבע בהסכם, החליטו לבטל את ההתקשרות.

עוד נטען כי במהלך השנים קיבלו בעלי הדירות עדכונים שלפיהם הפרויקט מתקדם וכי בקשה להיתר עומדת להיות מוגשת, אולם בפועל לא ניתן היה להגיש את הבקשה, בין היתר משום שלא התקיימו תנאי הסף שנקבעו בתוכנית.

במהלך הדיון, הדגיש בית המשפט כי לעמידה בלוחות הזמנים יש חשיבות מרכזית בפרויקטים של התחדשות עירונית. השופטת אף ציינה כי גם החקיקה החדשה בתחום מבטאת את החשיבות שבהגנה על בעלי דירות מפני מצב שבו פרויקט מתעכב במשך שנים ללא התקדמות ממשית.

בעקבות הערות והכונת בית המשפט הסכימה החברה היזמית לדחיית התביעה, וההליך הסתיים ללא אכיפת ההסכם על בעלי הדירות.

פסק הדין מצטרף למגמה המתחזקת בתחום ההתחדשות העירונית, שלפיה בתי המשפט מעניקים משקל משמעותי לעמידת היזם בלוחות הזמנים שנקבעו בהסכמים. המסר העולה ממנו הוא כי כאשר פרויקט אינו מתקדם במשך שנים, ובמיוחד כאשר לא הוגשה בקשה להיתר בנייה במועד שנקבע, עשויה לעמוד לבעלי הדירות הזכות להשתחרר מההתקשרות ולבחור בדרך אחרת לקידום ההתחדשות.

תמונה: באדיבות האתר הרשמי של הרשות השופטת.