כל סטודנט לרפואה נדרש לתקופת לימודים ארוכה ותובענית ולאחריה תקופת התמחות בת מספר שנים. לכל אלה אין אח ורע בשום מקצוע אחר ובכל זאת, הביקוש ללימודי רפואה הולך וגובר ויחד איתו התחרות על כל מקום פנוי באוניברסיטאות.
הכירו את ד”ר אופיר קרת – מומחה בנוירולוגיה ונוירולוגיה קוגניטיבית, בוגר השתלמות באלצהיימר ודמנציה באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ורופא בכיר במחלקה הנוירולוגית במרכז רפואי רבין.
אחרי השנה הלא פשוטה שעברנו, נפגשנו לשיחה קצרה על המסלול שעשה בדרך לתואר הנכסף ומהן תוכניותיו לעתיד.
האם תמיד רצית להיות רופא?
“כילד תמיד רציתי להיות מדען ואהבתי מאוד לקרוא חוברות קומיקס של גיבורי-העל. מדע היה נושא מרכזי בקומיקס. גיבורי העל היו לרוב מדענים, או כאלה שקיבלו את הכוחות שלהם בעזרת מדע. בתור ילד זה נראה לי כמו מקצוע שיכול להציל את העולם” מסביר אופיר בחיוך “חיסון הקורונה למשל ממחיש זאת.”
תמיד התעניינת בנוירולוגיה או מדעי המוח?
“כן, זה נושא שעניין אותי כבר מילדות. סבתי אובחנה עם אלצהיימר כשהייתי בן 3 ואני לא זוכר אותה לפני שחלתה. לאחר שסבי (בעלה) נפטר היא עברה לגור בביתנו למספר חודשים. בדיעבד אני מבין, שכילד לא היו לי את הכלים להתמודד עם החוויה והרגשתי אי נוחות בכל פעם שנכחה בחדר. היא הייתה חוזרת על שאלות, בעיקר שואלת איפה סבא שלי ומתי היא כבר תוכל תחזור לבית שלה, היא הייתה מתרגשת בקלות והיה קשה להרגיע אותה. כששאלתי את ההורים שלי מה קרה לה? הם הסבירו לי שסבתא חולה ושוכחת דברים, וניסו לחזור על המעט ממה שידעו אז בשנות ה-80 על מחלת האלצהיימר, אך זה לא היה הרבה ובכל מקרה הייתי צעיר מדי מכדי להבין. בהתחלה היא לא נראתה לי חולה, אבל עם הזמן למדתי שמחלת האלצהיימר היא מחלה שאי אפשר לראות. לאורך השנים, כשביקרתי אותה הרגשתי מעת לעת שהיא נעלמת, השיח שלה נהיה יותר לקוני, קשר העין ירד, היא נהייתה שפופה ושקטה. בהמשך היא שכחה איך לדבר, איך לבצע תנועות ידיים פשוטות, להשתמש בכלי אכילה ואפילו ללכת. לבסוף היא נפטרה מדלקת ריאות. היו לי כל כך הרבה שאלות על סבתי, מחלתה, לצד שאלות על המוח ואיך הוא עובד, וניסיתי למצוא את התשובות לבד.
התחלתי להתעניין במדעי המוח – בספרים של זיגמונד פרויד, ואוליבר סאקס. כשהייתי בן 16 קראתי בעיתון כתבה על חתן פרס הנובל היהודי-אמריקאי אריק קנדל שגילה את המנגנון המולקולרי של הזיכרון אני זוכר ששמרתי את העיתון מספר שבועות, תוך שחזרתי וקראתי את הכתבה מספר פעמים. קיוויתי שמאחר וכבר ידוע איך עובד הזיכרון, אז וודאי התרופה לאלצהיימר לא רחוקה. העניין שמצאתי במדעים ומדעי המוח הוביל אותי ללימודי הרפואה.
בתור סטודנט לרפואה התעניינתי בתחומים רבים, אך בייחוד בביולוגיה מולקולרית ובמדעי המוח. הופתעתי מאוד לגלות את שכיחותן העצומה של מחלות מוח כמו שבץ ואלצהיימר בעולם. לימדו אותנו שמחלות המוח גורמות למגבלה ונכות קשה וכי הן גם בעלות השפעה אדירה על התא המשפחתי ועל החברה. הלימודים גרמו לי להבין כי אני רוצה להיות בחזית הרפואה ולטפל במחלות חשוכות מרפא בתחום בריאות המוח, וכן לשלב רפואה עם מחקר.”
מה האתגר הכי גדול שהתמודדת איתו?
“חוסר שינה תמיד היה קשה עבורי, וזה בהחלט נושא רגיש במיוחד למתמחים ולרופאים צעירים. עירנות ממושכת, לפעמים במשך למעלה מ-24 שעות ברציפות, לוותה בקשיי ריכוז, עצבנות, עלייה במשקל והירדמויות. לעיתים העייפות נשארת גם ימים לאחר ביצוע של לילות תורנות בבית החולים ומתלווה לכל מקום: ביום יום בעבודה, במפגשים משפחתיים, חברתיים, בארוחת שישי ובגינה עם הילדים. אני חושב שהגיע הזמן לסיים את התורנויות הארוכות של הרופאים המתמחים, זה לא פרודוקטיבי ומייצר חוסר אמפטיה ומרירות בקרב אנשי המקצוע.”
