המסע בעקבות הסֶרֶנְדִּיפִּיּוּת

לא מספיקה הטעות עצמה אלא החוכמה להבין את משמעותה

המסע הסרנדיפי שלי החל ביום חם בחודש יוני בשנת 2007 . הייתי בדרכי הביתה ממשרד הפרסום בו עבדתי כארט דיירקטור, ונעמדתי בפקק תנועה אינסופי בדרך בן גוריון ברמת גן. במאמץ להיחלץ ממנו ניסיתי לפנות לרחוב צדדי אבל אז, כמו בחוקי מרפי, נתקעתי בפקק אחר שנוצר עקב תאונת דרכים. כיביתי את המנוע (כמו שעשו כל המכוניות לפני) והמתנתי לפינוי הכביש. באותו רגע קלטו עיני שלט חוצות שהציג יום פתוח ללימודי הסבת אקדמאים להוראה במכללת לוינסקי.

למחרת בבוקר נסעתי למכללת לוינסקי ובסיום פגישה קצרה נרשמתי לתוכנית. חזרתי למשרד והתפטרתי. ממש כך. זה לא היה פשוט בכלל לצאת למסע חדש ומאתגר והכל קרה לגמרי במקרה.

את המונח סרנדיפית, שנגזר משמה העתיק של סרי לנקה – ציילון – סרנדיפ  – טבע לראשונה הוראס וולפול, מדינאי בריטי, בנו של ראש ממשלת אנגליה הראשון במכתב שכתב לידידו ב-28 בינואר 1751. הוא מספר לו על אגדה מהמאה ה-16 המספרת על שלושה נסיכים מסרנדיפ, שאבא שלהם ג'אפר שלח אותם לטיול לא מתוכנן מחוץ לארמון ועל כל התגליות שמצאו בדרך לגמרי במקרה.

טעויות יכולות לשמש מנוף לפיתוח ולהתפתחות, אם רק נסיר את החשש, ניתן הזדמנות, נשאל שאלות, נחקור ונבחן.