100 תערוכות בעשר שנים

100 תערוכותהגלריה העירונית של גבעתיים מציינת עשור להקמתה, מדובר בנקודת חן תרבותית, מיוחדת במינה בנוף העירוני, הממוקמת במכון המים ההיסטורי. לא רבים מבני העיר, שלא לדבר מחוצה לה, יודעים על קיומה ועל פעילותה החשובה והעניפה, וחבל.  

ראיון בלעדי עם דורון פולק המנהל והאוצר, האיש שמאחורי היוזמה להקמת הגלריה והרוח החיה שלה

 נעמי לבנון-קשת

חגיגות העשור לפעילות הגלריה העירונית – מכון המים, התקיימו במהלך חודש יוני.   בערב החגיגי, בהנחיית המנהל והאוצר דורון פולק, דובר רבות על הרצון להחזיר את עטרת האמנות לגבעתיים. משפחת ויסמן, מי שתרמה לשיפוץ הגלריה, יוצגה באותו ערב על ידי איש העסקים דודי ויסמן ואחותו צביה – שנשאו דברי ברכה. דודי ויסמן הדגיש כי בעשר שנות פעילותה התקיימו בגלריה כ-100 תערוכות, והציג בפני האורחים  את אמו, חנה ויסמן – היחידה מצוות ההקמה של מכון המים ההיסטורי, החיה כיום. חנה, עם הגיעה כפליטה מהמלחמה באירופה, שימשה בשנות ה-40 כמזכירת המכון. באירוע הועלה מיצג חי בהשתתפות הרקדנים הבינלאומיים אבי קייזר וסרג’יו אנטונינו לצד האמנית אופירה אבישר – כשנושאו היה כמובן מים והוא כלל ציור חי על גבי קירות שקופים שנמתחו בחלל הגלריה.

חי ונושם תרבות

ערב שכזה ‘מתדלק’ את דורון פולק – האיש שמאחורי המקום והרוח החיה שלו, להמשיך ולפעול ולעשות הכל למען הגלריה שהיא בבת עינו. פולק (63), יליד גבעתיים, המתגורר בה עד היום, עם משפחתו, הוא איש שחי ונושם, 24 שעות ביממה, אמנות ותרבות, ועוסק בכך בפועל.  כשנפלט מתיכון ‘קלעי’ המשיך בלימודין בתיכון ‘תלמה ילין’, כשבעצם כבר מגיל 11 שיחק בתיאטרון ילדים ובגיל 12 השתתף ב’הבימה’ בהצגה ‘ציפור הגטו’ – כילד בגטו וילנה. מאז, למעשה, לא נפרד מנושא השואה, אותו הוא נושא כל חייו ובו הוא משתמש במופעים שהוא מעלה בארץ ובעולם. כבן לאיש צבא היה ברור, שישרת כלוחם בתותחנים ולא בתיאטרון צה”ל. “אמי היקית עלתה כנערה, לפני המלחמה. בתל אביב פגשה את אבי, במקור מריגה, שהיה בטרזיינשטט והגיע לארץ ב-48′. הם הקימו משפחה בגבעתיים ונולדו אירית, אחותי שנפטרה השנה מסרטן, ואני” – הוא מספר. בתום השירות למד מדעי המדינה לצד לימודי תיאטרון ושנים ארוכות, עד 1992, עסק בפרסום,
כשבין היתר הקים את 100 תערוכות. 2מיזם האמנות של חברת חשמל. מאותו רגע ואילך החל לשלב אמנות ועסקים.

“במקביל, עוד ב-1983, הקמתי סטודיו וקבוצת תיאטרון ‘טרה’, בלב שינקין, ומאז ועד 99′ כתבתי את מחזות הקבוצה, בין היתר לפסטיבל עכו ולפסטיבל ישראל והופענו גם בגלריות וברחובות”, הוא מספר, “בשנות ה-90′ התחלתי, ביחד עם הקבוצה, את פרוייקט ‘בודי’ס’, שכשמו הוא התעסקות עם הגוף, כשאני חוקר את נושא הגוף האנושי בכל אספקט ובכל שלב של חיינו. כך עשיתי עשר שנים תמימות, במקביל לעבודה ‘מסודרת’ בבית אבות בגבעתיים”.

.

למה אין בעיר הזאת מוזיאון ?

המפנה חל כשב-2004 טייל בשכונת בורוכוב, כשפתאם ראה לפניו צריף מוזנח, בעל גג נטוי, אפוף בעשבים שוטים. כשהציץ פנימה ראה שהמקום מלא בפסולת. עד היום הוא זוכר שבאותו רגע פשוט היה בהלם. “קבלתי גלים בגוף”, הוא משחזר, “הלכתי לראש העיר דאז, אפי שטנצלר וצעקתי איך 100 תערוכות. 3יתכן שאין בעיר הזאת מוזיאון, גלריה מקצועית? סיפרתי שכל השנים אני עושה תערוכות ואין בעיר מבנה ראוי. הוא הסתכל עלי ואמר בשקט: ‘מה אתה צועק? קח מפתח המבנה שלך! רק דע לך שלא תראה פה גרוש!’. הבאתי את קבוצת ‘טרה 3’ ושנתיים עבדנו פה על אימפרוביזציה, וידיאו וצילום ובמקביל התחלתי ללמד פה תיאטרון.”

מכון המים, שהיה עזוב ומוזנח במשך עשרות שנים – קם לתחייה והחלו נושבות בו רוחות חדשות של פעילות תרבותית, אם כי באותו שלב, עדיין לא לקהל הרחב, בעיקר בשל העדר תקציבים.

מגייס משאבים

ב-2005 הלך לעולמו יוסף וייסמן, ודורון החליט להעז. הוא טילפן לבן, דודי וייסמן, והציע לו להנציח את האב בגלריה. המשפחה נענתה בשמחה, 100 תערוכות. 4תרמה את הסכום הנדרש לשיפוץ יסודי של המקום, והקימה את ‘קרן יוסף’ המממנת עד היום את הפעילויות בגלריה. שנה לאחר מכן, ביוני 2016 – נפתחה ‘הגלריה העירונית –מכון המים’, בקול תרועה רמה, כשתלמידי תלמה ילין מנגנים ובין האורחים נראה גם איש העסקים רון לאודר.

דורון הפך באופן רשמי למנהל ולאוצר הראשי, כשמטרתו המוצהרת היא אירוח אוצרים והבאת אמנים מהשורה הראשונה. “זו גלריה מקצועית ברמה מוזיאלית. אנחנו לא גוף קהילתי לאמני העיר. אנחנו גלריה ברמה ארצית”, הוא מדגיש בלא מעט גאווה,  “מרגע הפתיחה החלו פה תערוכות של אמנים מקצועיים ברמה גבוהה, כשבמקביל אני ממשיך את פרוייקט ה’בודי’ס’ שלי, בארץ ובחו”ל, במסגרתו אני מתחקר את הגוף, במצבים שונים. רוב המופעים הם בגלריות במזרח אירופה. במקביל אני מפיק בחו”ל 6-7 תערוכות בשנה, של אמנות ישראלית. אני כל הזמן נוסע לחו”ל וכבר הפקתי למעלה מ-100 תערוכות ברחבי העולם”.

פרוייקט ה’בודי’ס’ המצליח מאד, אינו קל. עכשו למשל חוקר דורון את פעולת ותגובת הגוף האנושי בשוחות ובחפירות. הוא עושה זאת בשתי אופציות: או בחליפה, המייצגת לגביו את הפליטות של היהודי הנודד, או…בעירום! בחשיפה מלאה של גופו, תוך שהוא בודק את מגע הגוף והאדמה.

הופעות בעירום

פולק 100 תערוכותכבר 38 שנים הוא נשוי לאיריס, המנהלת מהבית את שני המשרדים שלהם ומתנגדת בחריפות לעבודתו בעירום, בטענה שזה חושף את המיטה שלהם. אבל דורון מסביר: “האמנות נכפתה עלי. זה לא מבחירה אלא מצורך”. השניים הורים לרונה (37), נשואה ואם לשניים ומתגוררת בגבעתיים, ולעומר (34) נשוי ואב לבת, המתגורר בתל אביב. “אף אחד מילדי אינו עוסק באמנות”, אומר דורון,  “אבל ביחד עם חתני, ערן, הקמנו את ‘אמן בסטודיו’, שבמסגרתו כבר ריאיינו וצילמנו ותיעדנו 150 אמנים, בסרטונים של 15 דקות על אחד”.

כשנפתחה הגלריה העירונית לפני עשר שנים, נאמר ב’חוזה’ שלו  שעליו לקיים 6 תערוכות מוזיאליות בשנה . הוא אומר שהשנה, במהלך 2016, תשולש כמות האירועים שיתקיימו במקום והם יכללו גם מחול, תיאטרון ומוסיקה.

“אני פה כמעט כל יום, במשך שעות ארוכות, אבל המקום פתוח לקהל רק 9 שעות וזה מעט מאד”, הוא אומר, “כל השנים קבלתי רק דמי  ‘כיסוי הוצאות’. מאז 2013 אני מקבל ‘דמי אוצרות’ – סכום סמלי שמאפשר לי להתרכז באוצרות. אני מאד גאה בגלריה הזו, שבחג העשור שלה מציינת 100 תערוכות. זה פרוייקט שצמח ‘יש מאין’, בלי תקן, בלי תקציב, בלי תכנית. לצידי עובדת מרכזת הגלריה, כיום רות לוריא, ואנחנו עובדים שעות ארוכות, בחינם. מוגדרים בעירייה כ’מתנדבים’, כשאני משמש גם מנקה השירותים, מסדר הכיסאות ושוטף הכוסות ורותי משקה את הצמחייה ומתחזקת את המקום. הבהירו לנו שהגלריה צריכה לייצר הכנסות ואז היא תקבל יותר תקציב. הבעיה היא שבאמנות דברים לא עובדים ככה ואני שומר מכל משמר על רמה ‘סופר’ מקצועית. אני בעד שקהל לא ישלם פרוטה בבואו לכאן ויקבל תרבות בלי פשרות, ברמה גבוהה. יש עלי הרבה לחצים לקיים תערוכות לכל מיני אנשים,  אך אני לא מוכן להתפשר על הרמה והמקצועיות”.

מסלול הליכה בשכונת בורוכוב

במסגרת פעילותו האמנותית העניפה, ועם קבוצת אנשים לצידו, יצרו מסלול הליכה לאורך שכונת בורוכוב שהוא בעצם תולדות האמנות של העיר, שהיא חלק מהאמנות הישראלית. בין התחנות, שתחילתן בתיכון תלמה ילין, במאפייה של משפחת שטיגליץ, דרך בתיהם של אמנים ידועי שם בהם 4_whאילן אוורבוך, אברהם אלדמע, תמי גטר, דב פייגין, רוברט בזר, אברהם נתון, יאיר גרבוז, שלום סבה, בתיה לישנסקי, רודי להמן והדוויג גרוסמן. “בכל תחנה כזו אנחנו עוצרים ומספרים על האמן ויצירתו. בכל תחנה יש שלט, או יצירת אמנות או שמדובר בבית עצמו”, מסביר פולק את המיזם החדש.

לא מכבר הגיש, ביחד עם אילנית יגיל, מנהלת בית שניידרמן, הצעה לעיריה: ליצור שילוט שיהווה גם יצירת אמנות – מעין אנדרטאות ברחבי העיר, המספרות על פעילות היוצר בתוספת הדגמה ליצירתו. הנושא בדיונים כבר למעלה משנה. בשנתיים האחרונות לפחות כבר יש להם ‘אבא’: עמותת ‘קהילתיים’ שהוקמה במטרה לתכנן ולנהל את הפעילות החינוכית-תרבותית בעיר, ומרכזת תחת כנפיה את כל גופי התרבות. פולק אומר ששיוך זה אמור למסד אותם, קרי את הגלריה ופעילותה, ולו בכך שיש כתובת ברורה, לפנות אליה.  “לצערי דווקא עובדי העיריה ועובדים קהילתיים מעולם לא הגיעו לכאן בצורה מאורגנת”.

פעילות לתלמידים

הגלריה העירונית מקיימת פעילויות לתלמידים, מכל הגילים, אבל זו נעשית רק כשהמוסד עצמו פונה אליהם ולא להפך. במקום מתקיימת פעילות לימודית קבועה של מגמת התיאטרון של ‘קלעי’, וכן מגיעים תלמידי ‘בית אקשטיין’, אבל יתר תלמידי מוסדות החינוך בעיר- אינם מגיעים לכאן ופולק מצר על כך מאד.

בכל פעם שמוצגת  תערוכה חדשה  מתקיים במקום גם רב שיח. בנוסף מתקיימים כאן מופעי מחול, אירועי השקות ספרים ועוד. הגלריה מכילה עד כ-50 איש ותמיד, בכל אירוע כזה, המקום מלא עד אפס מקום, וכל זה רק מפה לאוזן, בלי כל פרסום, למרות שפולק מיידע את העירייה בכל פעילות כזו ומבקש, בלא הצלחה, שתביא אותה לידיעת הציבור.

עכשו, משניתן האות לחגיגות העשור, וכרגע מוצגת במקום תערוכה של שורת אמנים ידועי שם: שמעון אבני, דן בירנבוים, עתליה שחר, דן אפוטקר, שרון פייבל, תרצה פרויד וגליה פסטרנק – הן תימשכנה, במלוא המרץ, עד אוקטובר. באוגוסט תועלה הצגת יחיד ‘כן ולא’ של איריס הרפז, תושבת העיר. בספטמבר תתקיים תערוכת מחווה לאמני הקרמיקה רודי להמן והדוויג גרוסמן,  קונצרט קאמרי חגיגי של הקונסרבטוריון וכן פתיחת הסיורים ב’מסלול האמנים’ לקהל הרחב ובאוקטובר מופע הסיום של אנסמבל ‘תנועה’ ביחד עם פתיחת תערוכת צילומי ענק של שיר דור.


תולדות מכון המים של גבעתיים

במשך חמש השנים הראשונות לעלייתם על הקרקע של ראשוני שכונת בורוכוב, קבלו התושבים את אספקת המים שלהם בעגלה שעליה הורכב מיכל מים שהוצג במרכז, והם באו עם דליים ופחים לקבל את הקיצבה היומית.

ב-1926 נחפרה, במקום זה, הבאר הראשונה ששימשה את התושבים עד שב-1940 שודרגה מערכת אספקת המים והוקמה בריכת המים. במימון המייסדים הוקם מכון השאיבה, מה שאיפשר אספקת מים סדירה ורצופה לכל בתי השכונה.

שנה קודם לכן, ב-1939 הוקם פה המפעל הראשון של ‘ההגנה’  לייצור נשק, ובהמשך נקראו מפעלי התעשייה הצבאית של ארגון ‘ההגנה’ בשם ‘ת.ע.ש.’ הקמת ‘המכון’ בבאר המים היתה המשך לייצור הרימונים בבתי משפחות פיקרסקי ודניאלי הסמוכים. לעבודה התנדבו חברי ‘ההגנה’ שכל התמחותם באה בדרך של לימוד עצמי.

לאחר מלחמת השחרור פעל המקום במסגרת מחלקת המים של עיריית גבעתיים, ובהמשך, למשך עשרות שנים, שימש כסדנה, ובעצם כמחסן, לתפאורות ושלטים של העירייה. כל זאת עד לשיקום המקום, שהתאפשר הודות לתרומת משפחת וייסמן, לזכר האב יוסף שהתגורר בשכונת בורוכוב ופה הקים את משפחתו.


 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.