מאיה בארץ הפלאות – אוכל אמריקאי מושחת
08/06/2020
לנצח על התווים, להב שני
08/08/2020מאיה בארץ הפלאות – אוכל אמריקאי מושחת
08/06/2020לנצח על התווים, להב שני
08/08/2020
"במשך שנים אמרתי רק שאני 'כותב שירים'.
לקח לי הרבה שנים לומר: 'אני משורר'
רוני סומק – מורה. משורר. אמן.
נעמי לבנון-קשת
צילום: איציק רובין
לאחרונה התקיים בבית ביאליק אירוע חגיגי במיוחד לרגל השקת 'כל כך הרבה אלוהים', ספרו ה-13 של המשורר המוערך והאהוב רוני סומק, וזאת באיחור של כמה חודשים בשל סגר הקורונה. הכרטיסים, למותר לציין, נחטפו מיד עם פרסום ההודעה והמקום היה מלא מפה לפה. ההתעניינות הזו בכל אירוע שסומק לוקח בו חלק מסבירה שוב ושוב למה נבחר למשורר האהוב ביותר.
למרות שמאחוריו עשייה אינסופית מרשימה, בארץ ובעולם, גם בגיל 68 הוא מתרגש מחדש בכל פעם שיוצא ספר חדש שלו.
הוא נולד בבגדד, עירק, בן בכור, ועלה עם משפחתו בגיל שנתיים. בארץ נולדו אחיו אילן ואחותו עדנה. האם, דייזי, ניהלה בעירק בית מלאכה לתפירה, בבעלות דודו ואביו אבנר. כשעלו לישראל נחתו במעברה על גבול חולון בת ים, יצאו למגורים בשיכון ליד צהלה, המשיכו לרמת גן. בתחילה עבדה האם כתופרת בבית החרושת 'רקם' ובהמשך כעצמאית. האב שימש מזכיר ועדת ערר במשרד האוצר, ומגעו הקרוב עם שופטים ודאי תרם לכך ששאיפתו הגדולה הייתה שבכורו יהיה משפטן.
בגיל 9 תקף את רוני גמגום בלתי מוסבר ומחשש שיעליבו אתו העדיף הילד לשתוק והפך עצמו לאילם מבחירה. בלילות, היה מנסה לתרגל עם עצמו מלים, הברות, טעמים. בימים שבהם לא היו קלינאי תקשורת "הגמגום היה סוג של אותו קין. לא על המצח. על השפתיים" – אומר רוני, שנדרשו לו מעל 50 שנה כדי לחזור לאותם ימים ולכתוב את 'נקמת הילד המגמגם'. הפותח במלים: 'היום אני מדבר לזכר המלים שפעם נתקעו לי/פה,/ לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות/מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות / ברוח בין הלע לשפתים החשוכות'. כעבור כשנה חלף הגמגום כלא היה.
משפחת סומך היתה חמה ואוהבת, "אבל לא עם שירה. ועם זאת היה בבית שלנו ספר השירה בערבית של ח'ליל ג'ובראן, ששימש בסיס לעצות שניתנו לי" – הוא אומר וממשיך: "התפתחתי בחדר הלידה הגו'בראני, שתמיד נשמע לי קסום. לא קראתי ערבית אבל אני מדבר מהבית, מילדות, ועד היום אנחנו מדברים עיראקית של פעם – לשמחת לב הגולים העיראקים שאני פוגש בעולם ושבחרו בי כאחד מ-15 המשוררים המשפיעים ביותר! לא פעם אני מוזמן לפסטיבלים בינלאומיים כ…נציג עיראק! לקח לי זמן להבין למה במפגשים כאלה שואלים אותי על מצב המים, החשמל וכו'. עד שהבנתי שבקטלוג כתוב שאני…עיראקי. אני האמן הישראלי היחידי שהוזמן למכון העולמי לתרבות ערבית, בצרפת."
במסגרת שיתוף הפעולה הפורה הוא הופיע בצרפת בערב שנקרא 'בגדד ירושלים' ואף הוציא ספר עם סלאח אל חמדאני, המשורר העיראקי הגולה המפורסם.
ספרי השירה שלו תורגמו לעשרות שפות – "והשפה הכי מוזרה היא נפאלית. בקטמנדו, שם קראתי שיר בעברית שאחר כך קראו באנגלית, ושם הוצע לי חוזה תרגום. זה היה אוורסט נוסף בשירה שלי". כמה משיריו הולחנו, בין היתר בידי חנן יובל, מיקי גבריאלוב, נמרוד לב שאיתו הוא גם מבצע את השיר 'הטמפרטורה היא אבק שריפה'. הוא גם הוציא אלבום משותף עם אמן הג'ז אליוט שארפ בשם 'נקמת הילד המגמגם'.
בין יתר השפות, הלכאורה 'מוזרות', שספריו תורגמו, תופסת גם היידיש מקום של כבוד, ורוני גאה בכך ומספר כי הוא אוהב הצגות ביידיש ואף משמש פרזנטור של התיאטרון. כשהמשוררת רבקה בסמן בן חיים הציעה לתרגם את שירו ליידיש היה לו תנאי: "רציתי שיקראו לספר 'אני עיראקי פיג'מה' – וכך היה" – הוא נזכר בחיוך.
הכדורסלן כותב שירה
כשהיה בן 17 העז לראשונה לשלוח שיר לדוד גלעדי, אז העורך הספרותי של 'מעריב', ולמשורר דוד אבידן. על המעטפה כתב הנער: 'לעיניך בלבד'! "רציתי מהם רק ביקורת. חיכיתי הרבה זמן וחשבתי שזה כנראה כל כך רע שהם לא מבזבזים בול על תשובה" – נזכר רוני – "את התשובה של אבידן אני שומר עד היום ואחרי שלושה שבועות, לתדהמתי, השיר פורסם ב'מעריב', ובשמי נפלה טעות ושם משפחתי הודפס כ'סומק'. אני הסתרתי את השיר, שאף אחד לא יראה ולא ידע שאני, הכדורסלן הצעיר המבטיח המשחק בקבוצת הנערים של מכבי תל אביב, כותב שירה. אבל אחרי כמה ימים, בעת אימון, המאמן פתאם מספר לי שיש מישהו עם שם דומה לשלי והוא …כותב שירה!"
כשבישר להוריו שהוא סומק, הם קבלו זאת בהבנה, למרות היותו נין של הרב עבדאללה סומך, שהרב בני לאו הקדיש לו את עבודת הדוקטורט שלו.
מרגע זה נפתח הסכר. הוא הפך רשמית לרוני סומק והחל לשלוח שירים לכל העיתונים – עם שמו החדש, ואז מצא עצמו ניצב בדוכני העיתונים בכל יום ששי ומפשפש בעתון בחיפוש אחר שיר שלו. חמישה חודשים לאחר מכן, אותו מאמן כדורסל סיפר לו על שיר של אותו משורר, סומק, וציין: 'זה שיר יפה'! "זו הייתה מחמאה ראשונה ואז אמרתי לו שזה אני, הכותב" – מספר רוני.
המפגש המפרה עם טובי היוצרים
גם בשנות הלימודים, גם בצבא, הוא עבר ממקום למקום, מתפקיד לתפקיד. התגייס לנח"ל, עבר קורס מדנ"ים של הגדנ"ע, נשלח לבסיס קציעות ואז הגיע התפקיד שלמעשה היה נקודת תפנית בחייו, כזו שתלווה אותו בעשרות השנים הבאות: הוא הפך מדריך חבורות רחוב, של נוער עבריין, בבית שמש. פעם בשבוע היה בורח משם לסדנת כתיבה יוצרת, שם התוודע ליוצרים כיהודה עמיחי, דן פגיס, ט. כרמי ואמיר גלבוע.
באותן שנים היה גלבוע עורך בהוצאת 'מסדה'. הוא זה שדירבן את רוני להוציא ספר משיריו והראשון יצא ב-1976 בגיל 24. באותה הוצאה ראו אור עוד שני ספרים שלו. בהמשך עבר ל'זמורה ביתן' שהוציאו עד כה 10 ספרים שלו.
רגע לפני השחרור פרצה מלחמת יום הכיפורים ורוני נשלח לבית חולים לקבל פצועים ולהיות אחראי על הנוער המתנדב במקום. "ראיתי את המלחמה מהצד הכי קשה שלה וגמרתי עם תופעות דחק. בתקופה הזו הייתי ב-51 הלוויות וחצי שנה לאחר מכן לא הייתי מסוגל לעשות כלום. הכל היה קשה לעיכול. בהדרגה חזרתי למסלול והתחלתי ללמוד ציור ולאחר מכן לימודי ספרות עברית ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות, בגיל 24, ולהורי הגאים הייתה קצת נחת אחרי שנים של עוגמת נפש. בשלב הזה הם כבר קראו את שירי, גם אם לא תמיד הבינו".
שנה קודם לסיום הלמודים ניהל רומן אינטנסיבי עם המשוררת יונה וולך, אז בת 31, ולמרות שהרומן היה קצר יחסית, הוא נדון להיות חלק בלתי נפרד ומשמעותי מהביוגרפיה שלו. הסיפור התחיל בקפה 'נינוה'. וולך שמעה את סומק קורא בחדר השני וניגשה אליו להגיד שאהבה מה ששמעה. "זו היתה תקופה מטורפת. רוב הזמן שהיתי אז בביתה בקרית אונו. לאביה היה בית קולנוע, והסביבה כולה התייחסה ליונה כאל 'המשוגעת'. בניגוד לתדמית שהודבקה לה: היא בין הנשים היותר רומנטיות שהכרתי. "באחת הפעמים היה ערב קריאה בבית הסופר ופתאום נכנסו הורי. אבי בחליפה ועניבה ויונה רצה לאמי בחיבוק חם. התברר שהיא זו שהזמינה אותם. עבורי זה היה אחד מערבי השירה היותר מרגשים בחיים! כל התקופה עם יונה היתה קטע מפרה מאד. לשני הצדדים. אני פתאום זה שיונה כותבת עליו שני שירים. זה נגמר כמובן במין חצי ריב, כרגיל. אבל אחרי תקופה התפייסנו וחזרנו לדבר. "
עוד בתקופת הלמודים באוניברסיטה עבד רוני גם כמדריך חבורות רחוב בפרדס כץ ובתום הלמודים עלה לירושלים, לבית הספר לחינוך, וקיבל תעודת הוראה. למד אצל ס. יזהר שהפך אותו לאסיסנט שלו בתל אביב.
"זקן המשוררים הצעירים"
בעשרות השנים הבאות, בצד הכתיבה ובמקביל לפרסום ההולך וגדל לו זכה, בארץ ומחוצה לה, עסק רוני בהוראה. 42 שנה, עד לא מכבר, העביר בקביעות סדנת כתיבה לנוער. במקביל לימד 38 שנים בעירוני י"א בתל אביב ובנוסף במשך 15 שנה לימד בסמינר הקבוצים. "אני אוהב להתמיד, והכי אוהב ללמד תיכוניסטים" – הוא אומר – "רק לאחרונה פרשתי מהוראה, בהגיעי לגיל 67".
ואם כבר מדברים על גיל הפרישה ושואלים אותו אם יש לו איזו בעיה עם הגיל הוא אומר בכנות: "אני חי בשלום עם גילי וזוכר תמיד את ט.ס. אליוט שאמר: 'כל זמן הוא זמן'. יהודה עמיחי קרא לי 'זקן המשוררים הצעירים', ומרילין מונרו אמרה פעם שהיא 'בת 17 וכמה חודשים…' ואני אוהב את המשפט הזה".
כיום הוא מרצה באקדמיית יפו-ת"א בנושא שירי מחאה. מעביר כיתות אמן ב'המגרה', מקיים אינסוף מפגשים עם תלמידי תיכון שלומדים את שיריו, וכן עם קשישים במסגרות דיור מוגן. הוא גאה בכך ששיריו נלמדים בבתי הספר כבר שלושים שנה ובשנים האחרונות במסלולי חצי-חובה, וגם בבתי ספר דתיים.
ב-1989 הוא קבל את פרס ראש הממשלה. בהמשך לא איחרו להגיע פרסים רבים נ וספים כמו פרס יהודה עמיחי לשירה, פרס רמת גן לשירה ועוד. סך הכל 16 פרסים בארץ וברחבי העולם. ועל פרסים הוא אומר: "אני לא רוצה היום שום דבר מהמדינה. רק שיחבקו אנשים שמוציאים ספר ראשון. שירה ופילוסופיה הם בגדר 'צרכים מיוחדים', אז שיתנו לזה תקציבים! שיעודדו".
עד היום הוא מופתע מהעובדה שאנשים חוטפי את ספריו, בולעים בשקיקה את מילותיו, מעכלים בהדרגה את הטכסטים שלו ואינם שבעים. רוצים עוד. "מדהים אותי שמה שאדם כותב בחדר אטום, עם עצמו, הופך להיות חלק מחיי אנשים! אני יודע על מאות אנשים שציטטו קטעי שירים שלי על הזמנות החתונה שלהם. זה תמיד מרגש" – אומר רוני, שגם מאייר את ספריו ברישומים עדינים, וגם הוציא שני ספרי ילדים עם בתו היחידה שירלי (28) חוקרת מוח באוניברסיטת תל אביב, במסלול ישיר לדוקטורט.
בגיל 33 התחתן עם ליאורה, בת גבעתיים, בתו של הפסל פרדי פביאן. ליאורה עבדה כמנהלת מכירות, עברה להיי-טק וכיום מגשרת. בשנתיים האחרונות היא מצלמת וכבר הציגה בשתי תערוכות. "ליאורה נולדה ברחוב וייצמן 70 ושם התגוררנו בשנתיים הראשונות לנישואינו, עד שעברנו לרמת גן. גרנו בין אולפני 'גבע' דאז לבין המשטרה וכתבתי על זה שיר" – נזכר רוני.
מורה, משורר, אמן ו…אביר
כשאני שואלת אותו אם, למרות ההישגים המרשימים, יש לו איזו תחושת החמצה הוא אומר מיד ובלא היסוס: "שלא הפכתי לכדורסלן! אבל מהר מאד הבנתי ששם אהיה אחד מהחמישיה פותחת ואילו בשירה אני מאפיה של איש אחד. אני אוהב ספורט, מתמצא בספורט, אוהב הרבה כדורגל. ויש עוד תחום שחש קצת החמצה: הציור! שלא המשכתי למרות שהייתי טוב. בשנים האחרונות אני חוזר לזה יותר ויותר ואף מציג עבודות שלי, בעיקר ברחבי העולם. כרגע נודדת תערוכה ברחבי מקסיקו, ובעוד מדינות בדרום אמריקה וכבר הייתה לי תערוכה בבריסל ובמרסי. אני בהחלט בחזרה בציור אבל לא מגדיר עצמי צייר. אין לי את המיומנות הזאת. לכל היותר אגיד שאני 'אמן'".
ומה שמפתיע במיוחד היא העובדה שבסעיף מקצוע הוא תמיד כותב: מורה. "כי זה אני. מורה" – הוא אומר – "במשך שנים אמרתי רק שאני 'כותב שירים'. לקח לי הרבה שנים לומר: 'אני משורר'. מבחינתי זה ממש תואר אצולה".
הציבור אוהב אותו. סופרים ומשוררים אוהבים אותו ומפרגנים לו. גם התקשורת מחבקת אותו וכותבת עליו באהבה.
המשוררים הנערצים עליו הם אלן גינסבורג וויסלבה שימבורסקה. כשהוא מסיים כתיבת שיר הוא קורא אותו לעצמו בקול רם, לצליליהם של: בי.בי. קינג – לוסיל, סקרלט ג'ונסון – גרין גראס, ודייויד בואי – ראיתי הרוח. "הם אבן הבוחן שלי שלצליליהם אני קורא את שירי ויודע מה טוב ומה לא" – אומר רוני ומוסיף: ליאורה ושירלי הן הקוראות הראשונות והן בהחלט יכולות להעיר, בצורה עניינית, ולפעמים אני גם מקבל את ההערות. בגדול אני לא יודע לאן אני הולך, רק כשאני מסיים שיר אני יודע איפה הייתי קודם. לפני שאני מוציא ספר אני צריך להוכיח לעצמי שיש פה דברים שלא נעשו קודם! ואני תמיד מחכה לשיר הבא שאכתוב. כל הפרסים שקבלתי, והיו הרבה כאלה, היו בגדר הפתעה. הפיכתי ל'אביר' במדינות שונות – זה כבוד, זה נפלא, אבל לא זו המטרה שסימנתי, גם אם אני קופץ משמחה".
………………………….
הקליקו כאן, למעבר לשירים
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין 70
למעבר למגזינים:
