“זה לא אומץ – זו אהבה”

עלילות נירו בעיר הקטנה

מאת: נעמי לבנון-קשת

המראה החיצוני שלו הוא לא בדיוק הפנטזיה הקלאסית של האם היהודיה כחתן לבתה: קעקועים, וסט עור עם סמלים, שלא כל אחד מכיר, שאחד מהם אומר: ‘רק האוהב מעז’, ועיקר העיקרים להשלמת המראה: אופנוע ההארלי דייוידסון המבהיק, הקרוי ‘רוז’ על שם האשה שאיתו כבר כמעט 25 שנה, ורד.

ניר, (53) המכונה נירו,  גולדברגר, הוא ההוכחה החיה למראה עיניים מטעה. לכך שרובנו ממהרים לשפוט, על פי מראה עיניים, ולא אחת מפספסים כך את המהות. את האדם האמיתי שמאחורי המראה. במקרה של נירו – המראה מטעה.

אלה הפוקדים בקביעות את בית הקפה שלו ‘נירו’, שברחוב כצנלסון 148 בעיר, מכירים היטב את האיש ואת פעליו בתחומים שונים. אבל הרוב לא יודעים.

“זה היה בשביל הנשמה, כי כאן, בכצנלסון פינת עציון – זה נוף ילדותי המוקדמת, וגם רציתי קפה ליד גינה”

הוא נולד בגבעתיים, ברחוב המרי, בבית פרטי שבטרם קום המדינה היה בשימושו של קצין בריטי. אביו, ניצול שואה שהגיע לדגניה לאחר המלחמה והיה איש מפא”י. אמו, תל אביבית ילידת הארץ, ביתר”ית שאהבה את בגין, למרות שגדלה בבית של אב איש ההגנה. “בשילוב הזה גדלתי אני, כבן זקונים עם עוד 2 אחים ושתי אחיות”, הוא מחייך. עד היום הוא זוכר ילדות מוקדמת מאושרת, של שנות ה-60 בעיר דאז. בכיתה ב’ עברה המשפחה לצהלה, שם בעצם גדל ובגר, עד שבשנת 1996, שנתיים לאחר שנישא לורד, החליט לחזור לעיר הולדתו ולקבוע בה את משכנו. רצה ששני בניו, הבכור משרת בצבא קבע, והצעיר סיים לימודיו בשב”צ – יתחנכו בעיר ויחוו, ולו משהו, ממה שחווה אביהם בילדותו.

הוא חובב אופנועים נלהב מגיל 16, אבל להארלי דייוידסון המבהיק שלו הגיע לפני 6 שנים. סיפור יקר. שני בניו לא ממש בעניין. הבן הצעיר העלה לא מכבר את הנושא “אבל הבנתי שזה לא בנפשו – אז עדיף שלא” – אומר-קובע אבא ניר.

“…היינו 10 חבר’ה ועשו לנו מארב. 26 לוחמי חיזבאללה. היה נורא. 2 מאיתנו נהרגו, ו-6 נפצעו. בשלב מסויים נשארתי לבד עם עוד חבר, החובש”

סיירת ציידי טנקים

על הפרק הצבאי בחייו הוא ממעיט לדבר. למעשה מסרב להרחיב ולו במעט, ובכל זאת אי אפשר שלא לאזכרו: ניר הוא בוגר ‘עורב גולני’, התגייס ב-1983 היישר למלחמת לבנון הראשונה. “היינו סיירת ציידי טנקים” – הוא מנדב מידע בקמצנות – “ב-17.3.1985, בדיוק הייתי בקורס מכי”ם, עדיין בשירות הסדיר שלי, התחולל קרב במגרש כדורגל בין שני כפרים ערביים, בגיזרה המזרחית. קרב קשה ביותר. בדיוק חזרנו מ’ציר’, היינו 10 חבר’ה ועשו לנו מארב. 26 לוחמי חיזבאללה. היה נורא. 2 מאיתנו נהרגו, ו-6 נפצעו. בשלב מסויים נשארתי לבד עם עוד חבר, החובש.”

כאמור, היא משתדל שלא לדבר על האירוע המכאיב ההוא, אבל מי שמכיר את הסיפור מקרוב יודע שהוא גילה עוז ואומץ בלתי רגילים וחיסל את המחבלים. מששב משם הוזמן לפגישה עם הרמטכ”ל דאז, משה לוי, ששאל אותו מניין שאב את האומץ להלחם בחירוף נפש כזה. תשובתו היתה פשוטה וכנה: “זה לא אומץ – זו אהבה”, אהבה עזה לדגל שהתנופף מול עיניו בקרב, אהבה עזה לסיירת ולאנשיה -חבריו. לימים הפך המשפט הזה לסלוגן של מה שיעשה בהמשך. לאחר הקרב הנורא, ולאחר סיום קורס המכ”ים, יצא ניר מ’עורב’ והפך מדריך צניחה. תפקיד אותו מילא גם שנים אחר כך, במילואים.

בתום השירות הצבאי שלו למד גרפיקה ובשנת 1988 נסע לדרום אפריקה, שם עשה תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בשיווק וחוקי מסחר. 4 שנים לאחר מכן חזר לארץ, הכיר את ורד – ‘אהבת חיי’ – כהגדרתו, ושנתיים לאחר מכן נישאו השניים ונולדו להם שני בנים.

קפה ליד גינה

בשנת 2011 פתח את ‘קפה נח’ – רשת בתי קפה בתיאטראות, שבשיאה החזיקה 6 בתי קפה.

“עבדתי יום ולילה, שבתות וחגים. לא היו לי חיים” – הוא אומר ומסביר את ההחלטה למכור את בתי הקפה האלה, תוך שהוא משאיר לעצמו רק שניים מהם, בנס ציונה ובתיאטרון ‘גשר’, ואז, בדיוק לפני שנה, פתח את ‘קפה נירו’. מרחק כמה צעדים ממקום מגוריו ברחוב שינקין. “זה היה בשביל הנשמה, כי כאן, בכצנלסון פינת עציון – זה נוף ילדותי המוקדמת, וגם רציתי קפה ליד גינה” – הוא מסביר – “חצי שנה חיפשתי מקום מתאים עד שנתקלתי בשלט ‘חנות להשכרה’ – בדיוק במקום שפעל במשך חמישים שנה סלון ‘עטרה’ האגדי, לחזיות ומחוכים”.

בגבעתיים אין אשה שלא מכירה את קרולה מסלון ‘עטרה’, שלרובן התאימה את החזייה הראשונה שלהן. זה היה ‘מוסד’ שנוהל בידי אשה מדהימה, ניצולת שואה, שהיתה כנראה הראשונה שעבדה עם בתי חולים  בהתאמת חזיות לנשים שחלו בסרטן. לקרולה לא היו ילדים ואת החנות שלה ירש אחיינה.

“כשהגעתי לפגישה איתו, בדבר השכרת החנות, הוא היה חשדן מאד, בגלל המראה שלי” – מחייך נירו – “לפגישה השנייה הבאתי את ורד אשתי ובאותו רגע הוא כנראה נרגע, והכל זרם והסתדר יופי. אני גם יזמתי הצבת שלט, בקרן הרחוב על קיר בית הקפה, ובו תמונה של קרולה ודברים על פעלה. האחיין שלה מאד התרגש מהמחווה הזו אבל לדעתי חשוב שהעוברים במקום ייזכרו ויידעו מי היתה האשה הזו.”

אם לא די במחווה הזו, שאכן מרגשת ומעוררת זיכרונות, נירו טוען בתוקף שקרולה מלווה אותו ורוחה שורה על החנות. הדבר מתבטא לדבריו, “בכל מיני דברים קטנים שקורים פה ואין להם הסבר” – הוא אומר – “למשל חיפשתי ספלים מסוג מסויים מאד, ויום אחד, בשלב ההכנות לפתיחה, פשוט מצאתי קופסה עם ספלים כאלה ממש ליד העץ הצמוד לקפה! דבר דומה קרה גם עם סכינים. אני יודע שהיא פה והיא עוזרת לי”.

מדובר בחבורת רוכבים מגובשת ומלוכדת, אוהבי הארץ בלב ונפש, שיוצאים אחת לחודש לסיורי מורשת… “אני ציוני נלהב. מעדיף קברי לוחמים על פני קברי צדיקים”

רוכבי שמשון

בית הקפה שלו הפך מהר מאד לקפה השכונתי. בכל יום שלישי הוא מקיים ערבי מוסיקה, אליהם מגיעים, כמו גם בימי שישי בבקר – כל ‘משוגעי’ ההארלי דייוידסון מכל הארץ. זהו מקום מפגש קבוע לבני 40 פלוס ונירו אומר שזה הבר היחידי בעיר לבני הגיל הזה, כולל לנשים המרגישות בנוח להגיע לבדן. אפשר למצוא אותו בקפה, יחד עם שותפו אורי, יום יום. כשהוא לא כאן – הוא בבתי הקפה האחרים שלו אבל בעיקר הוא משקיע זמן ומחשבה בקבוצת ה’הארליסטים’ שלו: ‘רוכבי שמשון’. חבורה של 14 רוכבי ‘הארלי’ שהוקמה לפני 8 חודשים. 13 יהודים ודרוזי אחד, קצין נ.מ. לשעבר. ניר גולדברג משמש נשיא הקבוצה, פדרו מרכוס צ’רקוב, שופט בית המשפט לתעבורה לשעבר, משמש ‘קונסיליירי’, ויש עוד הרבה בעלי תפקידים בחבורה הזו, שאגב, כדי להתקבל אליה יש לעבור הצבעה של הקבוצה.

מדובר בחבורה מגובשת ומלוכדת, אוהבי הארץ בלב ונפש, שיוצאים אחת לחודש לסיורי מורשת, ובין לבין יוצאים גם לטיולי שבת קצרים, עם הנשים. “אני ציוני נלהב. מעדיף קברי לוחמים על פני קברי צדיקים” – אומר נירו שמקפיד לסגור את בית הקפה שלו בשישי-שבת – “אני עושה המון טיולי מורשת לקבוצת ‘סיימון ריידרס’, (‘רוכבי שמשון’) – בכל רחבי הארץ. אני מרצה לחבר’ה, ונשארים ללון לילה באיזור. כיף אמיתי”.

ורד, האשה שאיתו, לא רכבה איתו כל השנים, עד שלפני שנתיים העזה, “בשביל הזוגיות” – לדבריו – “ומאז היא לא רוצה לרדת! ואין כמו אשה שמחבקת אותך מאחור ורוכבים לראות את השקיעה!”

ביום העברת השגרירות האמריקאית לירושלים יצאה קבוצת ‘רוכבי שמשון’ מבית הקפה, בשיירה, לעבר השגרירות האמריקאית בתל אביב, שם קבלו דגל אמריקאי מקופל כיאות, והמשיכו בשיירה לעבר בית השגרירות האמריקאית בירושלים – 30 אופנוענים – שלוו בתקשורת עולמית שתיעדה כל רגע במסע הזה שלהם.

רוכבי שמשון

‘אחים לחיים’

ואפרופו הנקודה הדרוזית: “אני לא מבין למה כל השנים אנחנו מכנים אותם ‘אחים לדם’. זה מאד מפריע לי. מבחינתי הם ‘אחים לחיים’ ולכן יזמתי את פרוייקט ‘אחים לחיים’ שמטרתו לקרב בין הדרוזים לבינינו” – אומר ניר ומרחיב – “רובנו, לפחות הבנים, נפגשים בדרוזים, אם בכלל, רק בצבא. מה שאני עושה, בפרוייקט הזה, הוא מפגשים של בני נוער בני 16, מתיכון ‘קלעי’ בגבעתיים, עם תיכוניסטים בני גילם מבית ג’אן.  הפרוייקט זכה לברכת ראש העיר רן קוניק, ו’הארלי דייוידסון ישראל’. הם יוצאים באוטובוסים, כשקבוצת ‘רוכבי שמשון’ מלווה את האוטובוס. נפגשים בבית ג’אן, משוחחים ומכירים אלה את אלה. משם ממשיכים כולם, באוטובוסים, לבית שאן, שם יתחרו, בקבוצות מעורבות, ב’מגה קרטינג’, בעבודת צוות תחרותית ומכנית. הקבוצה המנצחת תקבל גביע. כשהתיכוניסטים הדרוזים יגיעו לגבעתיים מתוכנן מיפגש במצפה הכוכבים ואחר כך סיור אקולוגי בפארק אריאל שרון. המטרה שלי היא שזה יהפוך למסורת של בני 16”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.