הכוכבת במשפחת אלפי

זמרת, מלחינה, סופרת, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ומרצה לסטטיסטיקה וגם אמא לשלוש בנות * שרי אלפי-ניסן הבת של יוסי והאחות של גורי היא אשה צעירה מרשימה ביותר

מאת: נעמי לבנון-קשת

"לרכוב על אופניים.

לשחות.

לפתור משוואות בשני נעלמים.

את כל אלה לא למדתי מסבתא איילין. אבא שלי לימד אותי את השניים הראשונים, ואת המיומנות השלישית לא ממש רכשתי עד היום.

אבל בהחלט למדתי מסבתא שלי הרבה דברים חשובים.

כמו למשל, שכדאי להתחבר עם השכנים במידה הנכונה, בדיוק כמו שמכוונים את הטמפרטורה הנכונה של המים באמבטיה. מספיק כדי שיאכילו את חתול שלך כשאת לא בבית, אבל לא מספיק בשביל שיבקשו ממך לחתום להם ערבות או שירשו לעצמם 'לקפוץ לקפה'. בכלל, אם שואלים את סבתא שלי, צריך להוציא מחוץ לחוק את המושג 'לקפוץ לקפה'.

תמיד לעשות פיפי לפני שיוצאים מהבית, גם אם עשית לפני רגע. כלל הזהב של סבתא: 'אם יושבים תמיד יוצא'…… "

כך נפתח רומן הביכורים המקסים, 'כדאי שתשבי', של שרי אלפי-ניסן (הוצאת 'מודן'), שאך זה יצא וכבר הפך לרב-מכר.

זהו רומן מצחיק המסופר מפיה, ודרך עיניה, של דפנה, אלופת הארץ בישיבה על ספות, רווקה בת 29 שעדיין לא החליטה מה תעשה כשתהיה גדולה, ועל סבתה הבריטית האצילית איילין.

שרי מדגישה שזה אינו רומן ביוגרפי. דפנה איננה שרי. ועם זאת כנראה שפה ושם, יש, אי אילו קוים מקבילים בין השתיים. "הגיבורה דפנה איננה אני אבל אנחנו חברות ואני מכירה אותה היטב" – היא מחייכת. ואיילין הוא אכן שמה האמיתי של סבתה האנגליה של שרי – מחווה קטנה של הנכדה מהלבנט.

"… אני לא מקבעת את עצמי לתחום אחד, וגם לא מקבעת אחרים. אני מוכנה לנסות כל דבר ולא יפתיע אותי אם אעשה עוד דברים"

"אמא עושה מלא דברים"

שרי אלפי-ניסן (37) היא בתם הצעירה של יוסי וסו אלפי, ואחותם של בן אלפי, טייס, ושל השחקן והקומיקאי גורי אלפי. נשואה לרובי אלפי-ניסן, מנהל דוברות והסברה בקרן לידידות, ואמא לשלוש בנות: לירי (9), יהלי (7) וגאיה (2). נולדה וגדלה ומתגוררת גם היום בשיכון הצנחנים ברמת גן, ליד אחיה גורי ומשפחתו, וליד ההורים. האח הבכור ומשפחתו מתגוררים בתל אביב.

בדומה לאבא שלה, הנחשב ל'אבא של פסטיבל מספרי הסיפורים', משורר, סופר, במאי ומה לא, גם היא רגילה לעשות כמה דברים בו זמנית, וגם אם הם שונים בתכלית זה מזה – מבחינתה זה לגמרי טבעי. "זה תכונה שקבלתי מאבא שלי ובעיני אין בין התחומים, הלכאורה שונים, שום ניגוד" – היא אומרת.

העניין הוא שלמסתכל מהצד במיגוון העיסוקים הזה ועוד יותר מכך: בהספק האדיר שלה – משאיר אנשים פעורי פה והיא לא ממש מבינה למה.

באופן טבעי משחר ילדותה היא ספגה בבית אמנות, על היבטיה השונים. בגיל צעיר כבר השתתפה בחוגים של צעירי 'הבימה' וצעירי 'הקאמרי' ואף שיחקה בהצגות תיאטרון שונות. היא למדה בתיכון 'בליך' במגמת מוסיקה ובצבא שירתה תחילה בלהקה הייצוגית של חיל חינוך ובהמשך עברה להיות סולנית הרכב הג'אז של חיל החינוך. עם השחרור ובמהלך העשור הראשון של המאה העשרים ואחת היא שלחה ידה בכל דבר אפשרי וההספק מרשים ביותר: תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. תואר שני, בהצטיינות, בפסיכולוגיה חברתית, באוניברסיטת בר אילן, שם היא גם מלמדת סטטיסטיקה! במחלקה לסוציולוגיה.

במקביל לשנות הלימודים האלה, ולאחריהן, היא השתתפה במערכונים שונים בתכנית הטלוויזיה של אחיה ושל אסי כהן 'שידורי המהפיכה' ובדרמה הטלוויזיה 'שחקנית ספסל'. בהמשך לקחה חלק בתכנית המערכונים 'חכמולוגי', הנחתה את 'סברס – תקרא תצליח' – בטלוויזיה החינוכית. החשיפה המשמעותית היתה ב-2006 כששיחקה בטלנובלה 'האלופה', בתפקיד אשלי קרינגטון ובמקביל הגישה פינה בתכנית של עינב גלילי 'באה בטוב', וכן כתבה תסריטים, בעיקר לתכניות קומיות.

כששואלים אותה מה לאשה צעירה שעשתה שני תארים בפסיכולוגיה ומלמדת סטטיסטיקה – ולמשחק בתכניות טלוויזיה, היא לא מבינה למה זה מפתיע.

"המקצוע, בעיני, אינו מה שמגדיר את האדם" – היא אומרת – "הפרנסה שלי היא מהאמנות שלי, ובעיני זה דבר מדהים. אבל המהות של האדם מורכבת הרבה יותר מסך כל הדברים שהוא עושה. לכן אני לא מקבעת את עצמי לתחום אחד, וגם לא מקבעת אחרים. אני מוכנה לנסות כל דבר ולא יפתיע אותי אם אעשה עוד דברים".

בהדרגה, עם לידת הבנות, צמצמה את ההופעות בטלוויזיה עד שהפסיקה. אומרת שהיתה בזה הרבה חשיפה והיא הרגישה שזה לא מתאים לה. אבל היא מאד אוהבת את הטור הקבוע והותיק שלה ב-y-net  – בו היא כותבת, בפתיחות וכנות, על ההורות שלה, ואומרת שבטור הזה היא עומדת מאחורי כל מילה.

ימים חמים – עטיפת האלבום שרי אלפי

ימים חמים

לפני שנתיים היא הוציאה דיסק יפהפה 'ימים חמים' שבו, מלבד השירה כמובן, היא גם כתבה את המלים והלחנים. היא מרבה להופיע בין אם בהרכב המוסיקלי שלה ובין אם זה במופע משותף עם אביה 'כרטיס לשני כיוונים', בהיכלי תרבות ברחבי הארץ, בו היא שרה בעירקית. בקרוב תקליט סינגלים מאלבום חדש שהיא עובדת עליו.

"אני מקווה בקרוב להתחיל לעבוד על הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה חברתית שיכלול מחקר כמותי-איכותני בתחום של סוציאליזציה רגשית בחינוך הבית ספרי – איך משתמשים, עם ילדים, בשפה שמגדירה רגשות. שלב איסוף הנתונים, לאחר ראיונות עם הרבה מאד אנשים – כבר נעשה. עכשיו זה שלב הכתיבה"- היא מסבירה בטבעיות, כאילו זה מובן מאליו שזמרת, מלחינה, סופרת, ואמא לשלוש –  תעשה דוקטורט – "זה מאד מושך אותי ומצד שני הלב שלי נמצא באמנות. ביצירה. בהופעות. ואני כבר עובדת על עוד ספר ועוד אלבום. בכל דבר שאני עושה – אני שמה בו את כל כולי והולכת עם זה עד הסוף".

כששואלים את הבנות שלה: 'מה אמא עושה'? הן עונות: 'אמא עושה מלא דברים'!

כשמנסים לחלץ ממנה הגדרה כזו היא אומרת: "מבחינתי: מוסיקה וכתיבה – כי זה הפרנסה. פסיכולוגיה התחלתי ללמוד כתחביב. אני לומדת כי זה מעניין אותי, ולכן המשכתי גם לתואר השני, ולכן גם התחלתי ללמד באוניברסיטה כי אני אוהבת ללמד, ואני כנראה אהיה האדם הראשון שיעשה דוקטורט כי זה מעניין אותו. אין ספק שאשקיע בזה את כל כולי, כמו בכל דבר שאני לוקחת על עצמי – אבל זו לא הפרנסה שלי. מבחינתי התעודות חסרות משמעות. הלימודים מרתקים ומעשירים לי את הכתיבה ונותנים לי השראה. זו הסיבה שאני גם מעודדת את הבנות לחקור, לשאול, להיות סקרניות".

על שני התארים שלה כתובים שני השמות שקבלה כשנולדה: שרי-רימה, על שם סבתו של יוסי אלפי, שעלתה איתו מעירק והיא זו שגידלה אותו ושאליה היה קשור מאד. היא רצתה שהשם רימה, שאיש מעולם לא השתמש בו בפועל, יופיע על כל תעודת-תואר שלה, מחווה לסבתא רימה – ואבא יוסי תולה את התעודות האלה בגאווה על הקיר.

כדאי שתשבי עטיפת הספר

"את הספר המוגמר קראו רובי, אמא, אבא וגורי – ואהבו מה שקראו, אבל מי שנתנה לי רוח גבית היתה שכנתי הסופרת רינת פרימו"

כותבת ומנגנת בסלון

אין לה חדר עבודה. הספר כולו נכתב על מחשב נייד בסלון, כשסביבה הבנות וחברותיהן. אותו סלון בו ניצב הפסנתר שעליו היא מנגנת. שרי אומרת שהיא כותבת בכל מקום ובכל זמן, כחלק מתפיסת העולם של להיות עד הסוף בכל דבר. להרגיש את החיות. להיות ברגע! מה שעוד עוזר לה להיות ב'כאן ועכשיו' הוא תרגול היוגה הקבוע שהיא עושה מידי יום, כבר שנים רבות.

כל אחת מבנותיה נשארה בבית עד גיל שנתיים. עם אמא, שגם הקפידה להניק יותר משנה. עד היום היא מקפידה לבשל ולאכול ארוחת צהריים עם הבנות, שאינן נשארות בצהרונים או מועדוניות. "כי אני רוצה לחוות אותן ולחוות איתן. למזלי יש לי מקצוע שמאפשר זאת" – היא אומרת – "לשעות אחר הצהריים המשותפות שלנו אני קוראת 'זמן ילדות' וזה זמן יקר מאד".

יש לה משמעת עבודה. בכל בוקר היא כותבת במשך כמה שעות, ומהשעה 1 בצהריים ועד הערב – היא עם הבנות. "בערך ב-18:30 מגיע רובי. אנחנו יחד מגיל 22. הכרנו כששנינו מלצרנו אחרי הצבא. הוא פרטנר מיוחד והכל עושים ביחד. שותפות מלאה" – היא מסבירה – "הוא מטפל בבנות ומשכיב אותן כי בערבים אני יוצאת: או להופעה או להקלטות באולפן. ערב אחד בשבוע אני מלמדת בבר-אילן. אם קורה שאני חייבת לצאת מוקדם יותר והוא עדיין בעבודה – אני נעזרת בשתי הסבתות, האימהות של שנינו – שמאד מעורבות בחיי הבנות. נשארים לי בממוצע, שני ערבים/לילות פנויים בשבוע. בהחלט יש לנו גם הרבה שעות של זוגיות. כמשפחה  אנחנו מאד נהנים לבלות, חמשתנו, בחיק הטבע, בין אם בארץ ובין אם בחו"ל. זו זכות גדולה כשיש מקצוע גמיש המאפשר שליטה בלו"ז."

חזרה לשורשים

בשלב זה של העשייה הפורייה שלה השעתה את ההופעות עם ההרכב המוסיקלי שלה, עד לסיום ההקלטות, ואז יחודשו ההופעות. הסגנון במופעים האלה: 'אלקטרו-חאפלה מוסיקלית'  – כהגדרתה. "זו מוסיקה עירקית אלקטרונית, וזה שואב השראה משירים עירקיים עתיקים, שירי פולקלור בני 100 שנה לפחות, כשאני מביאה אותם ל'כאן ועכשיו'" – אומרת שרי ומוסיפה: "לפעמים יש שיתופי פעולה עם זמרים עירקיים החיים ברחבי העולם, וחלקם גם מהארץ. יש בארץ נגנים וזמרים עירקים נפלאים, שחלקם לצערי מבוגרים מאד והם פשוט הולכים ונגמרים. כך למשל היתה לי הזכות לעבוד עם אלבר אליאס ז"ל, נגן ניי (חליל עירקי) ואני עדיין עובדת עם זמרת עירקית נפלאה מרמת גן, אימאן, שעברה את גיל 80. היא ממש הפכה לחברה שלי ומלמדת אותי את כל השירים העירקיים."

אמא שלה, סו אלפי, המנהלת את כל עניינו של בעלה יוסי כבר עשרות שנים, היא אנגליה ויש בדמות של סבתא איילין גם קצת ממנה" שרי אומרת, בחיוך, שהיא שרה בעירקית וכותבת על סבתה האנגליה. שתי הסבתות, זו העירקית וזו הבריטית – הלכו לעולמן בגיל העשרה. הסבתא העירקית לא ידעה עברית. לסבתא באנגליה היתה נוסעת פעם בשנה לשבוע-שבועיים. "עם שתיהן לא היו לי יחסי קירבה משמעותיים והן יצאו מחיי בגיל מוקדם יחסית. ובכל זאת 'הנצחתי' אותן בדרכי: האחת במוזיקה והשנייה בספר."

"אני מקווה בקרוב להתחיל לעבוד על הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה חברתית שיכלול מחקר כמותי-איכותני בתחום של סוציאליזציה רגשית בחינוך הבית ספרי"

'כדאי שתשבי'

לגיבורה בספר, דפנה, יש קשר מיוחד מאד לסבתה הבריטית. שרי אומרת שהדמות מבוססת על סיפורים וזכרונות מאותה סבתא, אך עם הרבה דימיון. "אני חשה שדרך כתיבת הספר איפשרתי לה להמשיך לחיות בחיי, ומסתבר שגם בחיי רבים אחרים שכותבים לי מידי יום" – אומרת שרי.

הספר בכלל נולד בעקבות תאונת דרכים שעברה האם, סו אלפי, באותה תקופה, כשחצתה מעבר חציה ונדרסה. שרי ישבה איתה בבית החולים, במשך תקופה, וכדי לרומם את רוחה ולהצחיקה, החלה לכתוב קטעים-סיפורים, אותם קראה לה. סו, מסתבר, נהנתה, צחקה ועודדה את שרי להמשיך בכתיבה. בשלב די מוקדם של הכתיבה הפכה אמא סו לסבתא איילין.

– "בשבילי זה היה לכתוב את הספר שרציתי לקרוא! וזה מה שקרה לאורך כל תהליך הכתיבה שארך שנה. את הספר המוגמר קראו רובי, אמא, אבא וגורי – ואהבו מה שקראו" – נזכרת שרי – "אבל מי שנתנה לי רוח גבית היתה שכנתי הסופרת רינת פרימו. כשהיה לי כבר חצי ספר ביקשתי שתקרא והיא אמרה לי: 'תסיימי! יש לך מחשבה – תסיימי אותה'! כשסיימתי העברתי לה את הטקסט, מעבר לגדר החיה המפרידה בין הבתים שלנו, ואשר גבהה מאד במהלך אותה חצי שנת כתיבה. שלחתי את הספר לארבע הוצאות ספרים ידועות ואחרי חודש קבלתי מייל נלהב מעורכת הספרים של אחת ההוצאות ובו כתבה, בין היתר, שהם אוהבים את דפנה ומעוניינים לצרף אותי לקבוצת הסופרים שלהם! קראתי את המייל וקבלתי התקף חרדה! ההיפוכונדריה של דפנה, בספר, זה אני. עם כתיבת הספר עברתי תהליך. לקח לי זמן לקבל את החשיפה והיום כבר לא מפריע לי שהספר מתפרסם ושאנשים מתרגשים מהדמות וטורחים לכתוב לי.".

היא מתרגשת ומוחמאת כשאנשים כותבים לה מה עשתה להם קריאת ספרה. היא עונה לכל אחד ואחת. "מיוחד בעיני שאדם מתפנה מעיסוקיו כדי לכתוב לי! זה ממש לא דבר מובן מאליו" – היא אומרת.