יוצא מהבוידעם – מגזין 14

יוצא מהבוידעם

אסף בלאו במאי תיאטרון המתמחה בתיאטרון קהילתי ובעצמו דור שלישי ליוצאי שואה, מוביל זו השנה השישית את אנסמבל "שמוניסטים" – שחקנים בני 80 ומעלה שורדי שואה מגבעתיים

מדור זרקאור, טלי בשוראי יצקוביץ

ערך מוסף

"בכל יום חמישי במפגש השבועי אני מבין כמה בורכתי שהשמוניסיטים הם חלק מחיי".

אג'נדה

"כבמאי יש לך בראש איזו מטרה שאתה שואף להגיע אליה עם ההצגה, ברור לך איך היא תיראה. אבל אז מגיעים יתר היוצרים: התאורן, התפאורן, המוזיקאי וכמובן השחקנים. והדברים משתנים. אתה חייב לדעת לזרום ולקבל שינויים. כשאתה עובד עם שחקנים לא מקצועיים אתה מתפשר כל הזמן, לפעמים איכות ההצגה יורדת לטובת העצמת השחקנים.כבמאי קהילתי תפקידך לתווך בין התוצר התיאטרוני לבין הקבוצה ומה נכון עבורה".

 הנאה

"אישית אני הכי נהנה בחזרות, ההצגה היא צ'ופר בעיקר כשמקבלים מחמאות, אבל הכיף הגדול הוא האינטרקציה עם השחקנים והקבוצה. הכיף של הביחד לקראת ההפקה, וההתרגשות וגם החששות אם מה שיצרנו יהיה מספיק טוב, מצחיק ומרגש".

סבתא לולה

"הייתי מחובר מאוד לסבתא שלי, לולה שעברה את אוושויץ ואת מטהאוזן ושרדה את צעדת המוות. היא  הייתה הגיבורה שלי והאדם שהייתי הכי קרוב אליו כל חיי. את העיסוק בשואה ספגתי ממנה וכמו כן את הרצון לעבוד עם האוכלוסייה המבוגרת. קצת לפני שחלתה באלצהיימר התחלתי לעבוד עם תשושי נפש וחולי אלצהיימר כך שהיה לי קל יותר להבין איך לסייע לה ולהעניק לה אהבה. אני מאמין שהקשר שלי עם סבתא גרם לי לעבוד עם ניצולי שואה ומצאתי את המקום הנכון לי ביותר לעבודה בנושא. אני משלב בעבודה את כל האהבות שלי, סבתא, התיאטרון וכמובן העניין הזה עם השואה".

דור שלישי לשואה

"אני דור שלישי לשואה ומאז שאני זוכר נמשכתי לשואה. אני קורא כל ספר חדש וכל סרט שיוצא. אני מגדיר את עצמי כ"שואיסט". תמיד שאלתי את סבתא עוד ועוד ורציתי לדעת ובעיקר להבין איך. איך בני אדם יכולים לעשות זאת, איך לא ברחו, איך ואיך ואיך. אין ספק שההתעסקות שלי עם העניין מגיל צעיר מאוד ועד היום, שאני עובד עם ניצולים ונחשף למאות סיפורים, יצרה אצלי מעין טראומטיזציה משנית והשואה קופצת לי כל הזמן. לדוגמא, כשאני מגיע למקום מסויים כמו, בית קפה, מוזיאון, הצגה, אני באוטומט סורק את המקום כדי לדעת היכן יציאות החרום, היכן להסתתר וכו', אבל אולי זה גם בגלל המציאות המטורפת בה אנו חיים. אני מאוד מקווה שלא אעביר לילדי את החרדות שלי".

קליפות  

"לפני שש שנים, מירי פרחי מנהלת מחלקת הרווחה בעיריית גבעתיים והעו"ס מישל קסוטו ביקשו להקים קבוצת תיאטרון תיעודי להנצחת השואה. מאז אני פה. מדובר בקבוצה שכוללת את השחקנים: רות בר אור, בתיה גורביץ, מלכה חדיו, שמואל מייזליש, אריק פיינר, שרה פרי, בלה קופטש וחנה קלוריה, ולאחרונה איבדנו את אליעזר איזנשמיט שנפטר בגיל 95. כולם ניצולי שואה אליהם הצטרפו בני נוער מתיכון קלעי, היום הם כבר חיילים. הקבוצה נפגשה אחת לשבוע במשך שנה. בשנה הזו בני הנוער שמעו את סיפורי השואה של הניצולים והעלנו את הסיפורים כסצנות מבוימות. אחרי שנה עלינו עם ההצגה "קליפות" בבית ווהלין שבה כל אחד מהניצולים סיפר קטע מסיפור ההשרדות האישי שלו. הניצולים ובני הנוער שיחקו יחד על הבמה. ההצגה זכתה להדים רבים והופענו איתה בפסטיבל בחיפה ובטקס העירוני ביום השואה בגבעתיים."

יוצאים מהבוידעם

"העבודה עם הקבוצה שנקראת היום, אנסמבל "שמוניסטים" נמשכת עד היום, אך הפעם אנו עוסקים בחיים, בשמחה וכמובן בזקנה. ממש לומדים תיאטרון. התלמידים כבר יצאו מהפרויקט באופן רשמי אך ממשיכים לבקר אותנו וחלקם השתתפו בהצגה החדשה שלנו – הקברט הקומי "יוצאים מהבוידעם", שעוסק בזקנה מנקודות מבט שונות: בקמטים, בשכחה, בכאבים, בסלנג, בשיניים התותבות, בהפרעות השינה, בירידה בשמיעה, במשפחה, בניקיונות, במשקל, בהליכון, בעובד הזר ובעוד נושאים רבים לצד ההטבות שיש לגיל להציע. השואה היא חלק מהותי בחייהם של שחקני הקבוצה, היא עולה כל הזמן והיא שם. ואני נותן לה להיות, אני מקשיב ומכיל ומנסה לאפשר להם כמה שיותר לדבר ולפרוק ולשתף. הם לבד שמים את הגבולות ומיד אנחנו חוזרים לכאן ועכשיו ולעבוד".

אתגר

"העבודה עם הקבוצה הזו מיוחדת עבורי . נכון שהם מבוגרים, הגדול ביותר בין 91  אבל הם ממלאים אותי שמחה. הם מסתכלים על החיים עם חיוך ותמיד רואים את הצד החיובי בכל דבר. הם המשפחה השנייה שלי. בכלל הקבוצה הזו מתפקדת כמשפחה שנייה לכולנו. מצד אחד אני כמו הנכד שלהם אבל גם חבר. הם משתפים בנושאים, שלא יעזו לשתף את הילדים שלהם או הנכדים. האתגר הגדול מבחינתי הוא על הבמה, לפעמים צריך לחזור על הוראות במה עשרות פעמים ולמרות זאת הם עושים עבודה יוצאת מהכלל. האווירה במפגשים היא אווירת משפחה, האהבה, הדאגה והאכפתיות הן אינסופיות. לצד הריבים הקטנים, כמו בכל משפחה וכמו בכל תיאטרון. האווירה תמיד מצחיקה ובמקביל אנחנו פותחים דברים אמיתיים וכואבים. תמיד אנחנו מוצאים סיבה למסיבה כל יום הולדת וכל חג, יש מתנות ועוגה והשמחה רבה"