מפגש יוצא דופן עם יניר אלדורות בן ה-14

אני חולם, חי ונושם כינור

שושנה רשף

צילום: איציק רובין

פגשתי אותו כשהוא צועד לקראתי בצעד בוטח ובחיוך, מושיט אלי ידו לשלום, וגם ומיד מלטף את אמו שלצדו ובידה קלסר עב קרס. כולו בן  14 חשבתי, ומן הרגע הראשון מרשים ומפגין ביטחון. גבר.

נשארנו הוא ואני.ישבנו אחד מול השני. השיחה קולחת  ועד מהרה גיליתי שיש לו מה לומר ומה לספר. ובאיזה שטף…

"הנגינה שלי, הוא מספר, התחילה בבי"ס ברנר בגבעתיים בכיתה ב'. הייתי  בן שבע"

יניר השתלב בתכנית בית ספרית בשיתוף עם הקונסרבטוריון שבגבעתיים. מתוך שלושה כלי נגינה שהיו אפשריים עבורו, הוחלט שיתחיל נגינה בכינור. הוא ממשיך ומספר שרק אחרי שנה היה זה הוא שביקש להמשיך. ורק אז השתכנעה אמו לקנות לו כינור משלו. מאז הוא אומר "אני חולם, חי ונושם כינור".

כיום יניר תלמיד במגמת המוסיקה בבית ספר תיכון קלעי. הוא מסתובב בעולם ומופיע בקונצרטים. הוא משתתף באופן קבוע בכיתות אומן עם גדולי מוסיקאים בארץ ובעולם, הוא משתתף בתחרויות בארץ ובחו"ל וכן הוזמן לנגן בלינקולן סנטר מטעם קרן תרבות ישראל אמריקה. הוא מופיע בגבעתיים גם במסגרת התנדבותית באירועים של ארגון הליונס, במשען, בויצ"ו, במשטרה, באירועים של משרד החינוך ועוד.

"במה עבורי זה משהו מיוחד. כשאני על במה אני לא רוצה שהרגע יסתיים, אבל כשהקונצרט ניגמר אני מרגיש מאד טוב ויכול לנשום."    

מה אתה מרגיש כשאתה מנגן?

"בשבילי נגינה זה דבר מאד מיוחד", הוא אומר, "להיכנס לאולם מלא קהל לשמוע מחיאות כפיים זה הסימן עבורי, והוא מוסיף "כשאנשים מחייכים פירושו שהצלחתי להכניס אותם למוזיקה ואני בעולם משלי. תוך כדי נגינה אני חושב, מרגיש, מתי עצוב לי ומתי שמח. על הבמה אני ממש בהתרגשות."

אי אפשר לעצור את שטף הדיבור שלו ויניר ממשיך "עצם הרגע שלפני כל קונצרט מאד מרגש. אם לא אתרגש, סימן שזה לא יהיה חשוב לי כבר, כשאפסיק להתרגש זה אומר שאני כבר לא אוהב לנגן והנגינה לא חשובה לי יותר. ולכן בשבילי כל הופעה וכל במה מרגשת אותי מחדש".

אתה משקיע כל כך הרבה, על מה אתה מוותר?

"על המצב החברתי. בגלל שאני כל כך עסוק אין לי זמן לחברים. אני לא נימצא במפגשים שלהם, והתוצאה היא שבאמת אין לי הרבה חברים. אני תמיד בנגינה. בתחום הזה הדבר בהחלט פוגע. אבל כן יש לי חבר אחד והוא מפרגן"

ובכיתה?

"בכיתה אני מרגיש נהדר. מה החברים חושבים אני לא יודע… אבל אני מרגיש שלם עם זה וטוב לי. הרי כבר מגיל תשע ידעתי שזו תהיה קרירה לחיים והחלטתי לתת את המקסימום."

וכך קורה שבזמן שרוב בני גילו של יניר עסוקים בשעות אחר הצהריים במפגשים, יוצאים בערבים ומבלים, יניר רק מתחיל את היום העמוס שלו באימונים ובשיעורים פרטיים.

כיצד אתה משלים את חומר הלימודים?

"המחנך והמנהל הולכים אתי ולקראתי. ברור שצריך להשלים חומר. למטרה זו קיימת אמא שלי"

אמא של יניר היא דמות מאד משמעותית בחייו – הוא  מעריץ  אותה ובצדק. היא הדינמו, עליה הוא נישען וסומך: "אמא שלי היא אדם מאד מיוחד ויש בינינו עיסקה. אם יש מבחן היא מגוייסת. בשלב ראשון היא הלומדת ואני מנגן ואז היא מסכמת את החומר עבורי ואני לומד ונבחן. התוצאה מוצלחת, הציונים שלי טובים."

האמת היא שגם אני מתפעלת. גם כמורה וגם כאם. עד היום לא שמעתי על הסכמים/עסקאות  מסוג זה.

ומה חלקו של אבא בהסכם? אני שואלת

"אבא גם מעורב כמובן. הוא אחראי על הסעות ותומך בהופעות".

יש לך זמן לקרוא ספר לפעמים?

וכך הוא עונה לי "אני לומד תיאוריה, קומפוזיציה וגם ניצוח, וגם לומד נגינה על פסנתר. אני מתייחס לתווים מתוך רגש ומתאמץ להעביר הכל  לקהל".

ומה לגבי ספורט? 

"בביה"ס אני משתתף בשיעורי ספורט" ובחיוך הוא מוסיף שהוא עושה הרבה ספורט באצבעות. הוא קם ומדגים עבורי – הוא מחבר את שתי כפות ידיו זו אל זו ולהפתעתי אני רואה את יד שמאל שלו גדולה מזו הימנית, וגם זה היה חידוש עבורי.

"כשאנשים מחייכים פירושו שהצלחתי להכניס אותם למוזיקה ואני בעולם משלי. תוך כדי נגינה אני חושב, מרגיש, מתי עצוב לי ומתי שמח. על הבמה אני ממש בהתרגשות."

אתה לא מתעייף לפעמים?

"במה עבורי זה משהו מיוחד. כשאני על במה אני לא רוצה שהרגע יסתיים, אבל כשהקונצרט ניגמר אני מרגיש מאד טוב ויכול לנשום. הוכחתי לעצמי שאת כל העבודה שהשקעתי אני יכול לצמצם לכמה דקות, ואת זה אני זוכר ואזכור לכל החיים".

ובהמשך הוא אומר" "הכינור הפך להכל בשבילי, ובנוסף זה גם מעניין אותי. אני עובד כל פעם על יצירה חדשה, לומד  להבין אותה ומשקיע יותר שעות של עבודה וחשיבה".

ועוד יש לו תובנות משלו : "למדתי שכסף לא יקנה רגשות או חוויות, זה רק נייר שעוזר לך לחיות אבל לא יותר."

למי אתה רוצה להידמות, מה החלום שלך?

"להפוך למספר אחד בעולם הקלאסי בנגינת כינור. שיזכרו אותי בשמי יניר אלדורות"

אני שוכחת לרגע שזה ילד שיושב מולי. איזו בגרות, איזו רגישות! ולא רק לנושא המוזיקה והנגינה. כמובן שיכולתי להמשיך לשבת איתו ובטוחה אני שהיה לי עוד הרבה מה לשמוע, אבל ליניר אין זמן… כבר מגיל 12 החל יניר את נסיעותיו לחו"ל. הוא נוסע בקיץ לפסטיבלים באירופה ומשתתף בהרכבים, עם תזמורות, ומנגן סולו עם פסנתר או עם תזמורת.

נפרדנו לשלום, והוא שוב עם אמו שחיכתה לו כמובן. אבל אני עוד לא נרגעתי.ילד או מבוגר שאלתי את עצמי. לא זה ולא זה. אבל גם זה וגם זה. הלהט של ילד, הדבקות של מבוגר. שעה עגולה ישבנו שוחחנו. היה זה הוא שדיבר רב הזמן. אני רק שאלתי, הקשבתי, רשמתי והתאהבתי.