יומן מסע – מגזין 5

יומן מסע: הרואים יותר והרואים פחות או בכלל לא

6 אנשים עם עיוורון או לקות ראייה, 6 אנשים רואים יצאו למסע משותף ממטולה עד אילת באופניי טנדם – אופניים זוגיים לשני רוכבים, 520 ק"מ של דיווש.

במסע המופלא נטלו חלק שניים מתושבי גבעתיים, אודי ווליניץ ובטי בן בשט כתבת גבעתיים פלוס שחזרה מאושרת וגם כתבה יומן מסע   

מאת: בטי בן בסט

מצאת החמה במטולה ועד צאת פחית הבירה באילת. הסתיים מסע הרכיבה של קבוצת רוכבי הכביש "כן ולא". קבוצת הרוכבים הרואים יותר והרואים פחות או בכלל לא.

עמדנו ליד הכניסה למלון, זוגות האופניים נשענו בעייפות על הקיר, פתחנו לא מעט פחיות ובקבוקי בירה ביחס לגודל הקבוצה. כולנו אנשים מבוגרים שבחיי היום-יום שלהם נחשבים לאנשים רציניים. אבל ברגע ההוא פרקנו עול. דמעות של אושר נמהלו באלכוהול ובתחושת הסיפוק האדירה. ברגע הבא צפריר הניף את ידי באוויר תוך שהוא שוכח את הבדלי הגבהים בינינו ומשאיר אותי תלויה סנטימטר מעל הקרקע, מנסה להישען על קצות האצבעות סטייל פרימה בלרינה. הייתי האישה היחידה בקבוצה שעברה את המסע ועד לאותו הרגע לא הרגשתי את עוצמת הנתון הזה. דקות לאחר מכן יוסי הניח את שתי ידיו על כתפי, הוא גבוה ממני רק במעט כך שיכולתי להתבונן היטב אל תוך עיניו. שנינו היינו שתויים מעט, אני אחרי בקבוק אחד של בירה ויוסי כבר לא ספר. דיברנו על משהו שקשור לסידורים של הסעות חזרה למרכז הארץ. מה סוכם ומה נאמר נשכח אחרי שלוש דקות. היו שם חיבוקים של כולם עם כולם, ומחיאות כפיים שלנו, הרוכבים מאחור אל הרוכבים הקדמיים הרואים, שבזכותם הצלחנו ואל מחיאות הכפיים הצטרפו כל הצופים מהצד שהזדמנו למקום ולא לגמרי הבינו על מה כל המהומה.

לבירה ההיא היה טעם מאוד מיוחד, טעם של ניצחון עם הישג משמעותי שמתיישב עליו כמו דובדבן על קצפת. זה לא היה אחוז האלכוהול הזניח, שהיה שם או איכות ושם היצרן. זה היה הזמן והמקום שהעניקו לה את הארומה החד פעמית.

כותרת פנימית חבורת "כן ולא" על אופני הטנדם

בפתחו של מלון קלאב הוטל באילת, ביום שבת קסום בחודש אוקטובר, סיימה קבוצת רוכבי הכביש של "כן ולא", השייכת למרכז הישראלי לכלבי נחייה ופועלת בחסותו מסע מיוחד וראשון מסוגו בארץ רכיבה של ארבעה ימים ברצף, ממטולה ועד אילת, 520 ק"מ על אופני טנדם. היו בודדים שעשו את זה על אופני טנדם, אבל מעולם לא בקבוצה ומעולם לא, כאשר רוכב רואה מדווש את כל הדרך במושב הקדמי של הטנדם מבלי להתחלף.

יצאו למסע שניים עשר רוכבים ושני אנשי צוות מופלאים. שישה זוגות של אופניים. שישה אנשים עם עיוורון או לקות ראייה ושישה אנשים רואים. הרבה קבוצות של רוכבי כביש כבר דיוושו את הדרך וחצו את המדינה. ארץ ישראל אינה מעמידה אתגרים גדולים מדי לספורטאים והיא נגמרת די מהר כשמודדים אותה "מקיר אל קיר" גם כשחוצים אותה לאורך. אבל משהו בכל זאת שונה ואחר במסע המיוחד הזה. הרכיבה על אופני טנדם – אופניים זוגיים לשני רוכבים, שונה מהרכיבה על אופני סינגל. מבחינה טכנית היא קשה יותר אבל מבחינה מנטלית, כאשר יש חיבור טוב בין שני הרוכבים, זה כמו בסינרגיה – הסכום עולה על כל חלקיו. וכבר מזמן סיכמנו שבשלב מסויים רוכבים עם הראש ולא עם הרגלים, וחוץ מזה למי שאין את השריטה הנכונה, לא יכול לעלות ולדווש קילומטרים על קילומטרים ברצף ובסוף גם להתעלף מעונג. לדווש גם כששורף ברגלים דומה לניצחון הרוח על החומר, רק שבמקרה הנ"ל ה"חומר" עשוי בשר ודם וכשהוא כואב צריך הרבה רוח, ועדיף רוח גב.

כותרת פנימית יומן מסע

ערב לפני היום הראשון למסע הוצבו הטנדמים בשורה, כל זוג רוכבים התאים לעצמו את גובה הכסאות וזוויות הכידונים, בדקנו אוויר בצמיגים, שרשראות, פלטות, ברקסים, לחץ דם, דופק וחום. ליטוף אחרון, נשיקה על המצח ולישון. עם שחר התעוררו כולם חדורי רוח קרב ואחרי "קדימה הסתער" יצאנו לדרך.

ביום הרכיבה הראשון רכבנו לאורך כביש 90 עד לנוף גינוסר, כולל הירידה אל הכנרת שבאה במבצע של "אחד פלוס אחד" גם ירידה נהדרת וגם נוף עוצר נשימה. משם המשכנו לצומת גולני, יוקנעם כן, כולל העלייה התלולה של ששת הקילומטרים, צומת פורודיס שמאלה לכביש 4 עד לשדות ים (קיסריה) ללינה של הלילה הראשון.

את היום השני התחלנו משדות ים ועד לבאר שבע תוך שאנחנו חוצים את כל גוש השרון בפקקים של הבוקר. הופתענו לטובה מסבלנות הנהגים ואולי הייתה זו השיירה המיוחדת של שני רכבי הליווי קדמי ואחורי, כשביניהם שישה זוגות של אופניים מוזרים. במגשימים עצרנו לארוחת הבוקר, שם חיכו לנו מנכ"ל המרכז הישראלי לכלבי נחייה, נח בראון ומנהלה הכללי של קבוצת הספורט "כן ולא" מוטי רגב. קיבלנו זריקת עידוד להמשך הדרך ומשם המשכנו לבאר שבע על כביש 40 .

את היום השלישי התחלנו מבאר שבע וסיימנו במצפה רמון. זהו מסלול קצר יחסית, 85 ק"מ שמפצה על המרחק בעלייה אין סופית. לא סתם יורד שלג במצפה רמון, מישהו שם אותם גבוה. אחר הצהרים יצאנו לטיול רגלי, תצפית על המכתש ושקיעת השמש. זו הייתה הפוגה מבורכת מול נוף מדברי בראשיתי בתוך שקט ושלווה. כך צעדנו כמו בטנדם, האחד מוביל ומשגיח והשני צועד, אוחז במרפק או כתף, מרגיש ומקשיב.

היום הרביעי והאחרון התחיל עם אור ראשון בירידה הגדולה למכתש, מעלה העצמאות. אופני הטנדם יכולים להגיע בירידה למהירות של 85 קמ"ש. בדקנו – אין טעם להתווכח. משם המשכנו דרך צומת קטורה על כביש הערבה. זהו אחד המסלולים היפים ביותר בארץ, לטעמי ואין בו רגע או קילומטר אחד משעמם, אלא אם נוהגים ברכב. בסביבות השעה שלוש הגענו אל הכיכר הראשונה באילת. רכבנו בדומייה לכל אורך הכביש הראשי, איש לא דיבר. רק כשעלינו אל רחבת הכניסה למלון התחילו הקולות. סוף המסע, סוף הדרך. בירות.

בוקסה

מסע מטולה אילת החל את דרכו לפני כשבעה חודשים. לאחר מספר מסעות שכללו חלקים נרחבים מכבישי הארץ החלטנו לחבר את הפאזל למסע אחד משמעותי. ההכנות כללו את כל הצד הלוגיסטי (תכנון לינות, ארוחות, ציוד וכו') לצד אימונים אינטנסיביים ייעודיים. מנהל קבוצת הרכיבה, צפריר פזי, ביחד עם צוות הניהול – בטי בן בשט ודרור כרמלי (שניהם אנשים עם לקות ראייה), הובילו והוציאו לפועל את הפרויקט המיוחד הזה. כל הרוכבים בקבוצה הם מתנדבים. אחד המתנדבים הרואים הוא אודי ווליניץ, תושב גבעתיים. אודי חבר בקבוצה שנים ארוכות וביחד עם בטי מייצג נאמנה את העיר גבעתיים.

השתתפו: הרוכבים הרואים – צפריר פזי (61), שלמה בלטמן (68), יוסי קורן (67), אודי ווליניץ (64), בני יפרח (53), טל יעקבי (55) ואילן סיוון (שהתחלפו במהלך המסע).

הרוכבים עם עיוורון או לקות ראייה: חי גיטה (58), בני קובלנץ (68), חיים שושה (63), דרור כרמלי (50), בטי בן בשט (52) ואוהד יונג "הגוזל" (42).

אנשי הצוות הנאמנים שסייעו בלוגיסטיקה ונהיגה מקצועית ברכבי הליווי – אברהם ואלי נעים, הידועים בשמם "האחים".

תורמים ונותני החסות – מפעלי רותם ים המלח, מפעל נשר ברמלה, התעשייה האווירית והמרכז לעיוור בישראל.