בגיל 86 אימה של צאלה הייתה ההוכחה המושלמת לכך שגיל הוא רק מספר. היא התגוררה לבד באותה הדירה שבה היא גרה כבר שלושים שנים, בישלה לעצמה, ניקתה וגם הקפידה על שיעורי יוגה עם מדריכה פרטית פעמיים בשבוע.

כשחברותיה של צאלה, שטיפלו בהוריהן המבוגרים, אמרו לה עד כמה היא בת-מזל, צאלה התמלאה בגאווה והזכירה להן את המוטו שאמה נהגה לשנן באוזניה בכל הזדמנות, עוד מאז שהייתה ילדה קטנה: "לעולם אל תהיי תלויה באף אחד". בדיוק לפי המוטו הזה אימה של צאלה ניהלה את חייה, הקפידה על ספורט ותזונה בריאה גם כשלא היה לה כוח, שמרה כספים בצד ליום שחור וכדי לשמור על המוח פתרה חידות ותשחצים מדי יום, למרות שהיא בכלל לא אוהבת.

אבל כשצאלה ראתה על הצג הטלפון את צמד המילים "השכנה רחל", שכנתה של אימה, היא ידעה שמשהו לא כשורה. ואכן, רחל סיפרה לה שאימה, שלא כהרגלה, אינה עונה לטלפון ואינה פותחת את הדלת. בתוך עשר דקות צאלה כבר הגיעה לדירת אימה ומצאה אותה במיטתה מחוסרת הכרה.

אפוטרופסות דחופה

בבית החולים, בניסיון להבין מה בדיוק קרה, הרופאים ערכו לאימה של צאלה עשרות בדיקות וביקשו מצאלה להתאזר בסבלנות בינתיים.

ואז, כשהיא שקועה בכאוס רגשי, צאלה גילתה שגם החוק נכנס לתמונה כשעובדת סוציאלית מבית החולים ניגשה לדבר עימה, והסבירה לצאלה שמכיוון שאימה מחוסרת הכרה ואינה יכולה לקבל החלטות עבור עצמה, היא תצטרך לגשת בדחיפות לבית המשפט לענייני משפחה ולבקש להתמנות כאפוטרופוסית עבורה. כאשר צאלה שאלה למה זה כל כך דחוף דווקא עכשיו, הסבירה לה העובדת הסוציאלית שאומנם יש פעולות רפואיות דחופות ומצילות חיים שהרופאים רשאים לבצע גם ללא הסכמה, אך פעולות חשובות אחרות מחייבות חתימה של אפוטרופוס מוסמך, ולאור מצבה החמור של אימה, מומלץ שהיא תפעל להפוך לאפוטרופוסית רשמית שלה ללא דיחוי.

הדבר האחרון שצאלה רצתה לעשות באותו הרגע היה לעזוב את אימה לבדה בבית החולים, אבל היא הבינה שאין לה ברירה, ומצוידת במכתב קצר מבית החולים היא ניגשה לבית המשפט לענייני משפחה. כעבור כמה שעות מורטות עצבים של המתנה, היה בידיה של צאלה צו שיפוטי שמינה אותה לאפוטרופוסית זמנית על גופה של אימה למשך שלושת החודשים הקרובים.

כשצאלה חזרה לבית החולים, הרופאה סיפרה לה שלאימה היה שבץ מוחי, היא תצטרך לעבור שיקום ממושך וצאלה צריכה להכין את עצמה שכנראה אימה לא תשוב לעולם להיות כפי שהייתה.

עולם שלם של בירוקרטיה והחלטות קשות המתין לצאלה שנאלצה בבת אחת להתמודד עם אימה שאיבדה את עצמאותה, ומעתה, על צאלה לבדה מוטל כובד האחריות לדאוג לה. במשך כמה חודשים צאלה ניסתה להשתלט על הכל, ביקרה במוסדות שיקומיים, התייעצה עם רופאים, נפגשה עם מטפלים, שוחחה עם נציגים של המוסד לביטוח לאומי ולאחר שמנהל הבנק של אימה שוחח עימה, היא גם הגיעה שוב לבית המשפט, הפעם כדי לבקש אפוטרופסות קבועה על גופה ועל רכושה של אימה.