אני נוסעת בעקבות פסלי

צילום איציק רובין

מדור זרקאור

"אני נוסעת בעקבות פסלי"

האמנית אירית ביבר משלבת בפסליה שמחת חיים ודמיון עשיר

ד"ר נגה רוזנפרב

אירית ביבר לבית גרוסמן נולדה בארץ וגדלה בשכונת נווה צה"ל בתל אביב כבת לאב איש צבא קבע

"כבר כילדה נהגתי להביא הביתה כל מיני גרוטאות על מנת לבנות מהם פסלים. באחת הפעמים פירקתי את מכשיר הרדיו מפני שרציתי לראות את האיש שבפנים. אמא שלי הייתה מאוד מודאגת שהרסתי את המכשיר אבל הרכבתי אותו בחזרה והרדיו עבד."

היא למדה בתיכון עירוני ג' בתל אביב ובגיל 14 עברה לגבעתיים ומאז היא כאן. לאחר השחרור מצה"ל נרשמה ללימודי הנדסאי אדריכלות באורט טכניקום ועבדה בכך מספר שנים עד לנישואיה עם מאיר. בעקבות המיתון התקשתה למצוא עבודה והחליטה להקדיש את זמנה לגידול ילדיה לירן, רועי וברק

"הפיסול שלי הוא אקלקטי, כלומר אני משלבת יחדיו תרבויות שונות וסגנונות שונים עם דמיון והומור או הקפאה של רגע מהחיים"

"מיקסים של חוויות של החיים"

כשילדיה התבגרו יצאה להגשים את החלום והלכה ללמוד בסדנת ריתוך והלחמה.

"מאז ומתמיד אהבתי את הברזל. התאהבתי בחומר במיוחד כשהמתכת שינתה את מצב הצבירה שלה והפכה נוזלית. לפני כחמש שנים התחלתי ללמוד אצל האמן והמורה אלכס צ'רקוב ומצאתי את ייעודי. אני נהנית ליצור, לפסל, לעסוק בחומר. בכל פעם אני מנסה טכניקות חדשות כמו למשל יציקות גבס ושעווה ובקרוב אני מתכוונת ללמוד צורפות."

במשך כשלוש שנים החביאה את הפסלים שלה בבית – "חשבתי שהם לא מספיק איכותיים, לא מספיק טובים, היה לי קשה להיפרד מהם ושמרתי אותם לעצמי כאקט של רכושנות…"

מאז הספיקה להציג את הפסלים שלה במספר תערוכות בארץ ובחו"ל ולאחרונה שבה מארה"ב, שם הציגה את פסליה במיאמי פלורידה ואף קטפה פרס בתערוכת אמנות בסן דייגו בקליפורניה.

"לרוב הפסלים שאני מפסלת יש סיפור מאחוריהם – דמותו של האיש עם המקטרת נצרב בזיכרון שלי בביקור בפאב באנגליה, ותבליט של איש מחזיק חבית בירה לכד את עיני בקיר באיטליה. כשטיילנו בשווקים של סין, ראיתי שני סינים שישבו ליד מרכולתם ושתקו במשך זמן רב. כשהתחלתי לפסל, זכרתי אותם ופיסלתי אותם. אני מתכננת לפסל גם את דמותה של אישה קטנה מקומטת שסחבה סל ענק והדהימה אותי.

את פסל ה"מי-טו"  – פיסלתי כשקמה התנועה – במיוחד לאחר ששמעתי את אסף הראל מספר בטלוויזיה שגם הוא הוטרד מינית. זה כל כך הרגיז אותי שהייתי חייבת לפסל משהו כמחאה. פיסלתי בחור חתיך עם קוביות בבטן שהדבורה מכסה את איזור חלציו.

"הצפרדע היא למעשה אני באמנות – הצפרדע יושבת במדיטציה וזה מה שעושה לי האמנות והפיסול – אני מתנתקת מכל העולם וכולי בפנים"

פסל הצפרדע שזכה בפרס בתחרות בסן דייגו זו השלכה. כלומר, הצפרדע היא למעשה אני באמנות – הצפרדע יושבת במדיטציה וזה מה שעושה לי האמנות והפיסול – אני מתנתקת מכל העולם וכולי בפנים.

פיסלתי אותה בחימר, עשיתי תבנית מגבס ויצקתי את הצפרדע בפולימר ובברונזה. הצפרדע מפולימר נסעה לתערוכה בלונדון שתפתח ב-12.3.19 והצפרדע מברונזה נסעה לתערוכה בינלאומית גדולה בניו יורק שתתקיים ב5-9.4.19.

אני לא מפסלת סדרות – הפיסול שלי הוא אקלקטי, כלומר אני משלבת יחדיו תרבויות שונות וסגנונות שונים עם דמיון והומור או הקפאה של רגע מהחיים. בשנים האחרונות אני נמשכת גם לפיסול אבסטרקטי.

פנאי

אירית מקדישה יום בשבוע לבילוי עם הנכדות שלה וכחברה במועדון ליונס גור-אריה גבעתיים היא מתנדבת בפרויקט חילופי הנוער שהיא מאוד אוהבת ובפרויקט העין העצלה בגני הילדים.

גבעתיים

"אמא שלי הגיעה לגבעתיים שנה אחרי מלחמת ששת הימים. כשהתחתנתי עם מאיר לא היה לנו מספיק כסף לקנות דירה בגבעתיים וגרנו בחולון. אמרתי למאיר: 'תקשיב, חוץ ממסמרים לתליית תמונות אנחנו לא משקיעים בבית, אנחנו בגלות וחייבים לחזור לגבעתיים'. ב-1981 קנינו דירה במשמר הירדן ומשם עברנו לבן צבי והשאר היסטוריה."

הדובדבן שבקצפת

"אני מאוד אוהבת לרקוד ריקודים סלונים. אבל אין לי בן זוג קבוע לזה… סחבתי את מאיר בכוח לקורס ריקודים סלונים אבל הוא נשבר אחרי חצי שנה. יש לי חברה שגם אוהבת ומדי פעם אנחנו הולכות לרקוד יחד. חוץ מזה, אני חולה על מוזיקת ג'אז –  נסעתי פעמיים לפסטיבל הג'אז בניו אורלינס ופעם אחת לפסטיבל הג'אז באילת. כשאני שומעת מוזיקה שמחה של שנות ה-70-60 ובמיוחד ראפ כל האנרגיות שלי מתעוררות…"

***

עם סיום הריאיון הלכה אירית לסדנה ליצוק באלומיניום את הפסל ההומוריסטי החדש שלה – "בחזית זה דאלי עם השפם ומהצד זה סאנשו פאנצה. הוא מודרני וצבעוני ואני מתה עליו" אמרה בחיוך.