פגישת יובל לבוגרי מחזור שנת 1967 של ביה"ס התיכון קלעי גבעתיים

שלושה חודשים של תכנון, ארגון והכנה הגיעו לשיאם במפגש מחזור מרגש ומוצלח ביותר, שנערך בחודש מאי 2017. למפגש, שהתקיים בכפר אז"ר, הגיעו למעלה מ-90 בוגרי מחזור י"ח שנת 1967 של ביה"ס התיכון ע"ש דוד קלעי בגבעתיים ועוד 3 מורים ומחנכים

אלכס ורד

50 שנה לפני כן נפרדו דרכיהם של הבוגרים, לאחר שסיימו את בחינות הבגרות בעיצומה של מלחמת ששת הימים. איתור הבוגרים בארץ ובעולם היה מבצע קשה ומפרך ביותר כשלעצמו.

164 בוגרות ובוגרים סיימו לימודים במחזור זה. 17 מהם הלכו לצערנו לעולמם בטרם עת, ביניהם שניים חללי צה"ל. מתוך 146 הנותרים אותרו 145 בוגרים. שלושה מהם הגיעו מחו"ל למפגש זה.

רובם של הבוגרים, חלקם חברי ילדות ונעורים קרובים ביותר, לא נפגשו מאז, ולא ידעו זה על זה מאום, מה עבר עליהם בשירותם הצבאי, בלימודיהם האקדמיים, בחייהם האישיים ובחיי משפחותיהם, בעיסוקיהם, בתחביביהם, בבריאותם ובאירועים חשובים אחרים בחייהם.

נפגשו ונפלו אלה לזרועות אלה

בוגרות ובוגרים, נפגשו ונפלו אלה לזרועות אלה, בחיבוקים ונשיקות, עם חיוכים מאוזן לאוזן ועיניים קורנות משמחה, פליאה ואושר, שקשה לתארם במילים

המפגש היה מרגש מאין כמותו, כפי שהעידו רבים מהבוגרים בדברי התודה, הברכה וההערכה ששלחו לצוות המארגן, על היוזמה, הארגון, האווירה והביצוע המושלם של המפגש.

בוגרות ובוגרים, נפגשו ונפלו אלה לזרועות אלה, בחיבוקים ונשיקות, עם חיוכים מאוזן לאוזן ועיניים קורנות משמחה, פליאה ואושר, שקשה לתארם במילים. עשרות השנים שחלפו עשו את שלהן גם במראם של הבוגרות והבוגרים, פנים שהשתנו כמובן, מבנה הגוף, מי שמן ומי רזה, מי הקריח ומי צימח זקנקן או שפם. לולא תגי-שם מאירי עיניים באותיות קידוש לבנה, שנתלו על צוואר כל אחת ואחד, התקשו בוגרים רבים לזהות את האחרים.

האירוע החל בהתכנסות של הבוגרות והבוגרים, שהגיעו מכל קצוות הארץ ומחו"ל. במשך השעה הראשונה התכנסו כל הבוגרים למקום האירוע. ההתרגשות היתה גדולה וקולות שמחה מילאו את חלל החצר. יין, כיבוד עשיר, שתייה חמה וקרה, פירות וקינוחים מגוונים וטעימים הוצבו בעוד מועד והבוגרים נהנו מהם תוך כדי פגישות מרגשות, כשמוזיקת פזמוני שנות ה-60 מתנגנת ברקע.

וגם חלק אמנותי היה גם היה

אלכּס ורד: ״… וַאֲני עדיין מְרחף ברקיע השביעי. מישהו מוכן לפרוֹשׂ רשת-ביטחוֹן לקראת צניחתי, המְבוֹששת לבוֹא? זוֹ הנאה אדירה להעניק שׂמחה רבּה לכל-כך הרבּה אנשים!״

לאחר דברי ברכה של נציג הצוות המארגן, של המורים וקריאת שמות הבוגרים שנפטרו, החל החלק ה"אמנותי" של המפגש, שהוגש על ידי שלושה בוגרי המחזור.

בוגר המחזור, שאיבד במהלך השנים מאז נערותו את ראייתו לחלוטין, תאר את הקשיים איתם התמודד בשנים שעברו במהלך מסלול חייו בזמן הלימודים, בצבא בראיונות חיפוש העבודה והתמודדותו בקשיי היומיום שלו. בשנים האחרונות הוא פועל ללא ליאות במישורים שונים לקידום ושיפור הנגשת שירותים ונושאים שונים לבעלי מגבלות ראייה, לרבות בחקיקה, עוסק בטיפול גופני (מסג'), ופעיל ספורטיבית לבות רכיבה על אופניים בליווי זוגתו.

בוגרת המחזור, מנהלת השרות הסקסולוגי במרכז לרפואה מינית בשיבא, תל-השומר, העבירה בדרך קלילה ומהנה הרצאה קצרצרה אך חשובה בנושא השפעת השימוש בטלפונים הסלולאריים על ההתנהגות המינית של מבוגרים, נוער וילדים בימינו. בוגר נוסף הקריא אמרות שפר משעשעות של תלמידים ומורים, כפי שרשם אותן במחברתו מפיהם בתקופת הלימודים.

בין קטעי הדוברים התקיים פרק קצר של שירה בציבור. כמו כן הוצג סרטון תמונות מתקופת הלימודים, שערכה, עיצבה כתבה וקריינה בוגרת המחזור. ברקע התנגנו לסיום המפגש פזמוני שנות ה-60.

ההתרגשות, ההנאה והשמחה של הבוגרות, הבוגרים והמורים ממפגש מרגש זה היו גדולים. אלו קיבלו ביטוי בדברי התודה והשבח, שזרמו אל הצוות המארגן של האירוע ללא הפסקה עד כתיבת שורות אלה.

פגישת המחזור יצרה תהליכים של חידוש קשרים ישנים-חדשים בין הבוגרות והבוגרים. לבקשת חלק מהם, נשלחו דפי קשר לכל הבוגרות והבוגרים של המחזור, לרבות לאלה שנבצר מהם להשתתף במפגש. נקווה שפגישת המחזור תיצור תהליכים של חידוש קשרים ישנים וחיזוקם לשנים רבות. לא מעט בוגרות ובוגרים הביעו משאלה וביקשו לארגן מפגש נוסף, ולא בעוד יובל שנים… נקווה שנוכל לממש בקשה זו.

זאת הזדמנות להודות לאליק ורחל המר אלתר על העמדת חצר ביתם לקיומו של מפגש זה, ולחברי הצוות המארגן את המפגש: אבי בן-חורין, איריס גוזמן, רחל המר אלתר, טלי אמיתי, אלכס ורד, דליה ערן, ברי פריגת, אהובה קופל, אסתי קליינרמן ודניה שפירא, שיזמו, ארגנו השקיעו, ועמלו במסירות, אשר בלעדיהם לא היה מתקיים מפגש מיוחד וחשוב זה.

 

״הנה אני!״

מפגש-היובל של בוגרי מחזור י״ח מתיכון ״קלעִי״ בגבעתיים

ד״ר דַּניה שפירא

לימים גילינו, שאשר קיבּלנו מ״קלעִי״ היה מעל-וּמעבר לתָכנית-הלימודים הארצית. בין-השאר נתבּרכנו במורים, שנהפכו לאָשיוֹת בחברה, כמו נתן צולמן, שסיפק לנו את הרוּח, שבלעדיה החינוך גלמוּד. אז אולי להיות ״גיאוגרפים״ לא כל-כך ״הלך״. גם הִסטוריונים, מסתבר, לא הוצאנו בַּסָּך, אף-על-פי שכל אחד ״משוויץ״ היום בגאווה, שהייתה לו מורה להִסטוריה ממש תאווה! הלא היא פרופ׳ שפירא אניטה, שלא-אחת פחד עלינו הִמּיטה, כש״הזמינה״ לִבחינה ליד הלוח. אולי הציוּן לא היה ״אַ-יָ-יַי״, אך היֶדע- ״על בּטוּח״.

וּבל נשכּח את המורה לספרוּת, היום פרופ׳ אביבה דוֹרון, שאמרה לנו במפגש בהתרגשות רבּה: ״זכיתם לסיים את הלימודים בצומת מכוֹנֵן של המדינה- אתם, בעצם, דור אחרון לארץ-ישראל היפה, ודור ראשון לארץ-ישראל הגדולה… הייחוד של ׳קלעִי׳ לא רק בַּפּנִייה למורים בשם פרטי, אלא שפעל אצלנו ׳חוק הג׳וּנגל׳- אם אתה מורה טוב, יקשיבו לך! וזה חלק ממסכת-ערכים, שבּה התלמיד חשוּב בדיוק כמו המורה. למדתי מכּם המון, והרעיונות הכי טובים צמחו לי מן המפגש אִתכם בכיתה. ולכן, במשך שנים הרגשתי, שהמון פּירוּרים מהלב שלי מתפוררים, מתפזרים. ולפגוש את תלמידיי- משמעוֹ: מחזירים לך פּירוּר מהלב, ועוד פּירוּר ועוד אחד, וזוֹ הרגשה עילאית!״.

אין תימה, ולא יכול להיות אחרת, שיצאו ממחזורֵנו ב״קלעִי״ בּוֹגרים לתפארת. לא, אין זוֹ אגדה – אפשר למצוא אותם באקדמיה, בבתי-החולים וּבקריית-המדע. וגם מתחומי האמנוּת והספרות מקומם לא נפקד, וּבין השמות המוּכּרים יש יותר מאחד. אז זה מה שיש, וּבהחלט אין לנו בּמֶה להתבייש, כי לא כל מחזור מצליח להוציא נבחרת (אגב, גם בִּספוֹרט) כזאת נהדרת!

ואַל תחשבו, שהיה קל לקבּץ את כּוּלם יחדיו. המבצע של איתוּר הבּוֹגרים, בראשוּתוֹ של בָּרי פּריגת, היה כּרוּך בַּעֲבודת-נמלים ורצוּף אנקדוֹטוֹת, כמו, לדוגמא: התבּרר, שכתובת-האימייל של אחד הבּוֹגרים הייתה שגוּיה. בּצידהּ היה מספר טלפון עם קידומת של ארצות-הבּרית. כאשר חייג לשם בָּרי, והסבּיר את מי הוא מחפּשׂ, ענה לו קול גברי בהפתעה: ״מה?! הוא שכן שלי בגבעתיים!״, וכך נמצאה ה׳אבידה׳.…

וּכפי שאתם רואים בתמונות, האנשים התרגשו ׳לגלות׳ (טוב, היה לכל אחד תג…) חברים מן הֶעבר וגם את עצמם בִּתמונות מן הֶעבר. ועד היום זורמות תודות נרגשות מן המשתתפים. כך, לדוּגמא, כתב יעקב קמחי, בֶּעבר המורה לספרוּת ולערבית: ״טרם נרגעתי מן האירוע המרגש, המַפעים והמכוֹנֵן. הייתה זוֹ חוויה סוחפת. הסתובבתי בין בּנֵי-המחזור, וחשתי את הריגוּשים ואת הניצוֹצוֹת, שריחפוּ באוויר!״. שֶלה (גארה) גרוֹס כתבה, ש״אני מודה, מעריכה, מוקירה וּמעריצה אֶתכם על יָזמה מבוֹרכת ועל תכנוּן וארגוּן כֹּה מוּצלחים. חשבתם על כּל פּרט-וּפרט, וּכתוצאה מכּך הייתה הצלחה כּבּירה! מפגשים מרגשים, מְלאי חוויוֹת, שבאמת אלמלא יזמתם, לא היו מתרחשים. העונג, האושר והריגושים, שגרמתם לכל הנוכחים, לא יְסולאוּ בּפז.״ והוסיפו רבּים: ״בתקווה שניפּגש שוב… ולא בעוד 50 שנה!״. ואי-אפשר לחתוֹם מבּלי להביא את תחוּשתוֹ של אחד המארגנים, אלכּס ורד: ״… וַאֲני עדיין מְרחף ברקיע השביעי. מישהו מוכן לפרוֹשׂ רשת-ביטחוֹן לקראת צניחתי, המְבוֹששת לבוֹא? זוֹ הנאה אדירה להעניק שׂמחה רבּה לכל-כך הרבּה אנשים!״. נקווה, שבינתיים נחת אלכּס על הקרקע בשלום.