אזרח הכבוד – חופני

בטקס חלוקת תארי 'אזרח כבוד' לשורת אישים נכבדה, שהתקיים בתיאטרון גבעתיים, הצליחה אשה אחת, בת 90 – לרגש את כולם. זו היתה שרה כהן, אם השבט, שעלתה לשיר. אבל מי שהתרגש יותר מכולם משירתה היה בנה הבכור, חופני כהן בן ה-71, שהיה בין מקבלי התואר

נעמי לבנון-קשת

חבורת האש

דרך ארוכה ורבת עליות ומורדות, עבר האיש הזה,  שבכל שנות העשייה הרבות שלו – לא הפסיק לעשות גם למען אחרים, וכפי שהוא אומר: 'עוד היד נטויה'.

גם היום, אחרי שני גירושין, 4 ילדים ו-3 נכדים, ועם 3 טיפולי דיאליזה בשבוע והמתנה להשתלת כליה – הוא נשאר אופטימי חסר תקנה, שמתעקש לראות רק את הטוב, בכל אדם, בכל מצב, תמיד. ואלי זה מה שמחזיק אותו ועושה אותו לכל כך מיוחד.

אביו, שלמה, שהלך לעולמו לפני 8 שנים והיה מוכר לכולם כ'סולימאן הגדול', ואמו שרה, העזר כנגדו – היו מייסדי 'חבורת האש', והתפרסמו בזכות הקומזיצים והמופעים עם השירה בציבור שעשו במשך עשרות שנים. המשפחה קבעה את ביתה בגבעתיים וחופני, שבהמשך כונה 'סולימאן הקטן', צורף מגיל צעיר מאד לקומזיצים של הוריו והפליא לשיר כמותם. אחריו צורף האח פיני, (69) שכבר כ-50 שנה חי בלוס אנג'לס. בהמשך הצטרף יזהר (66). האחות ורדינה, (56) התינוקת שבחבורה המשפחתית המלוכדת הזו, ומאוחר יותר זמרת מוכשרת בזכות עצמה – כבר לא היתה חלק מהם כי בשלב זה חופני כבר עזב ואחריו גם פיני.

"כילדים ניגנו באקורדיאון, ושרנו וגם חתכנו את הסלט ורחצנו כלים" – צוחק חופני בהזכרו באותם ימים רחוקים ורבי קסם – "בגיל 16 פרשתי מהם והתחלתי להופיע כזמר וכסטנדאפיסט, הראשון בארץ. הופעתי במועדונים הרבים ברחוב המסגר, במועדונים ביפו, בבתי מלון באילת ובעכו. כבר אז הייתי האמרגן של עצמי ועד היום אני עושה הכל לבד. הרווחתי אז הרבה מאד כסף"

קצת נוסטלגיה

חופני עבר דרך ארוכה ורבת עליות ומורדות ונשאר אופטימי חסר תקנה, שמתעקש לראות רק את הטוב, בכל אדם, בכל מצב, תמיד. ואלי זה מה שמחזיק אותו ועושה אותו לכל כך מיוחד

על ילדותו בגבעתיים הוא מספר בנוסטלגיה: "בשנת 1954, כשהייתי בערך בן 8, עברנו לשיכון עובדי עירית תל אביב, ברחוב אפק בגבעתיים, שכונה בפי כל: 'שכונת מעוטי יכולת'! והילדות שהייתה לי – הלוואי על כל ילדי ישראל כזו ילדות נפלאה. הספקתי להיות קצת ב'נוער העובד' אבל מהר מאד עזבתי כי אני באמת עבדתי. בצבא 'גיליתי' שאני תימני. את שירותי הצבאי עשיתי כמדריך גדנ"ע, ובמהלך השירות ברחתי, לא פעם, כדי להופיע ברחבי הארץ. בכיתי כשהשתחררתי כי אהבתי כל רגע בצבא".

הוא מספר כי באותן שנים של פעילות בלתי פוסקת, היה לוח ההופעות שלו עמוס לעייפה ולעתים הגיע ל-90 הופעות בחודש! כשבין לבין היו גם הופעות בחגיגות ברית מילה, בחגיגות בר מצווה ועוד.

סדר היום שלו אז היה מטורף, על פי כל קנה מידה. הוא נהג לבדו מקצה הארץ ועד קצה, כדי להופיע, ואם לא די היה בכך הרי שבתום ההופעות, בשעות הקטנות של הלילה, היה ממשיך עם חברים – לחגוג.

מסוף שנות ה-70' נוספו ללוח ההופעות שלו גם הזמנות להופעות במועדונים בארה"ב וכן בהפלגות, שהיו אז פופולאריות מאד בקרב הישראלים.

"8 שנים לא הייתי בארץ בששי-שבת. הייתי בטיסות להופעות בחו"ל או בהופעות על אניות" – הוא אומר – "באותם ימים הופעתי ב'טאג'-מאהל' של טראמפ, באנטלנטיק סיטי. התחככתי עם אמנים מהשורה הראשונה בהם טום ג'ונס, פרנק סינטרה, טוני קרטיס ועוד. תמיד הופעתי עם חליפה ועניבה. תמיד באתי במכוניות אמריקאיות, אבל במקביל גם נסעתי בווספה, סחבתי קניות מהשוק ועשיתי כלים. כי זה אני, גם אם היו כאלה שפירשו לא נכון את הכסף שלי".

מנישואיו הראשונים לדיאנה נולדו: בנו הבכור אסף (45) המתגורר כבר שנים רבות בלאס וגאס ועוסק בג'ודו, ובתו עדי, שביחד עם בעלה אסף, מתגוררים בבת שלמה והפכו אותו לסבא של עדן, עמית ועונג. כשהתגרשו חופני ודיאנה הוא זה שקבל את הילדים וגידל אותם. בהמשך נישא לסימה, ומנישואין אלה, שאף הם הסתיימו בגירושין, נולדו שתי בנות: גל (26) ומיכל (23) המתגוררות עמו בדירה השכורה בגבעתיים.

הבעיות הרפואיות שלו התחילו מזמן. אי שם, בין גיל 40 ל-50 הובהר לו שהוא חולה בסוכרת ושנים לאחר מכן, הוא חלה באי ספיקה של הכליות. מאז, 3 פעמים בשבוע, למשך 4 שעות בכל פעם, הוא מתייצב בתל השומר ומתחבר לדיאליזה. התהליך הזה מחליש עד אפיסת כוחות, אבל לא איש כחופני יישבר. הוא חורק שיניים וממשיך בסדר היום הקבוע שלו. לא מרחם על עצמו. לא עושה לעצמו הנחות. הוא צמצם מאד את קצב ההופעות שלו וכיום הוא מופיע מעט, בעיקר לגימלאים, לוועדי עובדים וכד'. הוא ממתין לתורו להשתלת כליה, מקווה שהדבר יקרה בתוך כמה חודשים וכי לאחר מכן – יחזור לכושר מלא וכמובן להופעות.

משמר הזמר העברי

חופני  יודע היטב שנוף הבידור והזמר השתנה מהקצה אל הקצה. "מבחינתי, כל ההופעות הגדולות שהיו לי פעם – זה נגמר. היום יש דור חדש וגם אין מועדונים כמו אלה שהיו פעם. בשעתו אני הנחיתי זמרים מזרחיים אבל אני עצמי – מעולם לא שרתי בסגנון המזרחי, מלבד בסרט 'כסאח', שצולם ב-1984 ושבו שיחקתי בתפקיד הראשי. שם שרתי עם דקלון את 'לשיר בקול ערב' של אביהו מדינה. אבל מלבד השיר הזה – אני לא מחשיב עצמי זמר מזרחי. אני נמנה עם משמרי הזמר העברי ומופיע בחבורות זמר ובכנסי שירה בציבור. 80% מהרפרטואר שלי הוא שירה עברית והיתר – זמר מסורתי. במועדוני זמר כאלה אני שר וסוחף את הקהל הותיק. גם הופעתי הרבה עם עינת שרוף בחו"ל. אני גאה בשירה העברית הטהורה ועל זה גדלנו בבית".

הוא מפרגן לכל מי שמצליח בזמר המזרחי. אומר שאכן יש כמה וכמה מהחבר'ה הטובים שהגיעו לקריירות מפוארות וממלאים אולמות. כללית, טוב שיהיה גם בארץ גיוון של כל הסגנונות".

העובדה שאף אחד מילדיו לא נמשך מעולם לבמה – משמחת אותו מאד. מבחינתו, הם בחרו בכיוונים 'שפויים' כהגדרתו, כי מי כמוהו יודע עד כמה המקצוע הזה קשה ולעתים אף כפוי טובה ומאכזב. "זה מקצוע שיש בו לעתים שיאים אך בצידם גם הרבה עוגמות נפש, החל מכתבה לא מפרגנת ועד חברים שלא עומדים בציפיות ברגע האמת" – הוא מסביר ומוסיף: "למזלי, אני  התברכתי בחברים נאמנים ובמשפחה מלוכדת ומפרגנת מאין כמוה – וזו מתנה גדולה. אני חבר ב'פרלמנט לנדבר' בגבעתיים, ואני ראש המשפחה – וכך מתייחסים אלי כל בני המשפחה הנהדרת שלנו. אמא מתגוררת בבית אבות יוקרתי, שבו היא סולנית במקהלת הבית!  וכל ששי וחג אנחנו ביחד, וכמובן בקשר יומיומי איתה".

בנוסף יש מופע משותף לו ואחותו לרדינה, 'חופן ורדים',  ולעתים, בהתאם לנסיבות האירוע,  מצטרף גם האח יזהר, שעושה חיל בעיצוב התכשיטים המיוחדים שלו. "זה מופע מתוק ומקסים ולעתים אנחנו גם מעלים את אמא שלנו על הבמה והקהל מאד אוהב זאת. כרגע אנחנו לא מתחייבים על הופעות בגלל הדיאליזה, שמנטרלת אותי. אבל מיד אחרי שאעבור את ההשתלה- נחדש את ההופעות ואני בטוח שהלוח יתמלא"- אומר חופני ומוסיף: "זיקנה? לא מפחידה אותי בכלל! אני מרגיש בן 16. הדבר היחידי שמפחיד אותי זה מחלות.

יש כבוד!

טכס חלוקת תארי 'אזרח כבוד' שהתקיים לא מכבר בתיאטרון גבעתיים ריגש מאד את חופני  "אני יושב עם חבורה מכובדת, מלח הארץ, ופתאום תופס שאני חלק מהם. זו התרגשות עצומה"

טכס חלוקת תארי 'אזרח כבוד' שהתקיים לא מכבר בתיאטרון גבעתיים, בנוכחות ראש העיר, רן קוניק, ריגש מאד את חופני. יש לו בבית מאות 'מגיני הוקרה' מגופים שונים, על עזרה שהגיש להם במשך השנים ועל אינספור הופעות בהתנדבות שעשה למענם, ובכל זאת, הפעם, בתיאטרון גבעתיים – ההתרגשות עלתה על גדותיה. ישבו שם מכובדים בעלי שם, מכל התחומים שקבלו את התואר על פועלם למען הקהילה והחברה הישראלית, איש איש בתחומו. "אני יושב עם חבורה מכובדת, מלח הארץ, ופתאום תופס שאני חלק מהם. זו התרגשות עצומה" – מודה חופני, שמכיר מקרוב כיבודים מכל הסוגים וב-2015 קבל פרס 'מפעל חיים' מטעם אמ"י, וגם אז התרגש מאד.

"אני לא חש שום החמצה ולא מתחרט על שום דבר בחיי, מלבד על העובדה שלא הצלחתי להחזיק בנישואין. חייתי כמו 100 אנשים ונהניתי מכל רגע. מיציתי את החיים עד תום, ואני מאושר כשעד היום אנשים מנשקים אותי ברחוב. זה מאד יפה שמעריכים ומכבדים מה שאתה עושה ומעניקים לך תואר של 'אזרח כבוד'. זה נותן הרגשה נהדרת. אבל אני עוד לא גמרתי לעשות למען האחרים. עוד ידי נטויה" – מבטיח חופני בחגיגיות.

הכתבה התפרסמה במגזין גבעתיים פלוס 26