תפקידו של שלט היסטורי במרחב הציבורי אינו רק להנציח את העבר, אלא להנכיח אותו ולהזכיר לנו שהמדרכה, שבה אנחנו צועדים היום היא בעצם דף מתוך סיפור רחב יותר.

זה קרה לי בדרך למפגש עם פרופ' אודי לבל, המנחה שלי לתזה. תוך כדי הליכה, כשהראש עמוס במחשבות על קונפליקטים, מבנים חברתיים וניהול משברים, נעצרה העין בפינת רחוב ספיר ברמת גן. שם, על השלט, הופיע השם: תל ליטוינסקי.

עבור רוב הישראלים, האזור הזה מעלה אסוציאציות מיידיות של בקו"ם, מדים ירוקים או לחילופין מסדרונות של בית החולים שיבא. מעטים עצרו לחשוב שמתחת לבטון, למחנות הצבאיים ולמגדלי האשפוז, קבור אחד המיזמים העירוניים השאפתניים והמרתקים ביותר בארץ ישראל של שנות העשרים.

שימור עיר גנים אירופית 

היה זה חזונם של האחים משה ואמיל ליטוינסקי – בני משפחה אמידה, משכילה ופורצת דרך, מראשוני יפו ותל אביב. הם לא ביקשו להקים עוד מושבה חקלאית או שכונה צפופה, אלא עיר פרטית ראשונה מסוגה: "עיר גנים" עברית, מתוכננת לעילא, עם שדרות רחבות, גנים ירוקים ומבני אבן מפוארים, שנועדו להביא איכות חיים אירופית ללב הפרדסים.

מי שמבקש להבין את התפיסה האסתטית והחזון האדריכלי של המשפחה, יכול למצוא אותם מונצחים בבית יעקב אלחנן ליטוינסקי (בפינת רוטשילד 17 ואחד העם 22 בתל אביב) – מראשוני הבתים של אחוזת בית.

המבנה האקלקטי המרהיב הזה, ששילב השפעות של מזרח ומערב, רצפות שיש קררה וציורי קיר עשירים. המבנה עבר בשנים האחרונות תהליך שימור מחמיר ומורכב. וכדי לחפור תחתיו חניה ולהקים מגדל מודרני, הנדסו קורות בטון מיוחדות, שגרמו למבנה ההיסטורי מעין ריחוף באוויר ומעליו מתנשא הבניין. כך נשמרה הפנינה האדריכלית הזו, כגשר חי בין עברה החלוצי של העיר הלבנה לבין ציפופה בהווה.