שכונת נחלת יצחק חגגה מאה שנה להקמתה (נוסדה ב-1925) והיא נושאת את שמו של אחד מגדולי התורה והפוסקים של העם היהודי – הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל.

אינספור פעמים עברתי דרכה ולאחרונה, אני מוצאת את עצמי מגיעה לשכונה בתדירות גבוהה, והסיבה היא אביגיל, שנולדה כאן לפני מספר חודשים. אביגיל, הנכדנית של ענת, חברה טובה שלי, ומתוך ההיכרות עם הוריה, אני זוכה להיפגש איתם מפעם לפעם ולראות את השכונה דרך העיניים שלהם – עיניים של משפחה צעירה בשכונה ותיקה.

המפגשים האלו, מחדדים אצלי את הדיסוננס במרחב, היות שנחלת יצחק עוברת שינוי דמוגרפי עצום והתמלאה בצעירים ובתינוקות כמו אביגיל, אך בעוד המשפחות מתרבות עדיין חסרה השכונה פארקים, ריאות ירוקות וגני ילדים, שיכולים להכיל את הגידול באוכלוסייה. גמישות אסטרטגית בתכנון היא לא רק היכולת להוסיף זכויות בנייה ומטרים של בטון, אלא גם חובה לייצר פתרונות ציבוריים, שיאפשרו לתושביה נוחות רבה.

המאבק המוניציפלי: משכונה עצמאית אל העיר הגדולה

הרב יצחק אלחנן ספקטור, היה רבה הראשי של קובנה. היה מגדולי הפוסקים בדורו וכונה "רשכבה"ג" (ראשי תיבות: רבן של כל בני הגולה). נחשב לאוטוריטה בתחום התרת עגונות ובפתרון משברים אנושיים מורכבים. דרכו הייתה להקל, והוא דגל בכלל "כוח דהיתרא עדיף", ז"א כאשר יש לפנינו מחלוקת, וניתן לנסח אותה באופן שיבליט יותר את החידוש בדעה המקילה, לעומת ניסוח אלטרנטיבי שיבליט ויחדד יותר את החידוש בדעה המחמירה.

אמנם הרב נקט בעמדה של גישור ומציאת פתרונות לציבור, השכונה על שמו דווקא הייתה חלק ממאבק בניהול המרחב. נחלת יצחק הוקמה בשנת 1925 כשכונה חקלאית עצמאית מחוץ לתחומי תל אביב וגבעתיים. במהלך שנות ה-30, עם צמיחתן של שכונות בורוכוב ורמב"ם, הממשל המנדטורי הבריטי דחף לאיחוד מוניציפלי של השכונות באזור לכדי מועצה מקומית אחת – גבעתיים.

בשנת 1940 צורפה נחלת יצחק לגבעתיים כמעט בעל כורחה, אך התושבים חשו מיד, כי האינטרסים הכלכליים והחברתיים שלהם נפגעים: הם שילמו מיסים לגבעתיים, אך קיבלו לטענתם שירותים חלקיים בלבד, בעוד שמרכז חייהם, התעסוקה והמסחר שלהם היו קשורים ישירות לתל אביב הסמוכה.

המחאה לא הייתה של בודדים, אלא מאבק מאורגן היטב שהובל על ידי הנהגת השכונה: ועד השכונה של נחלת יצחק, חברי הוועד (ובהם דמויות מפתח מבין המשפחות המייסדות של השכונה ואנשי עסקים מקומיים שניהלו את מפעלי התעשייה הקטנים באזור). והם דרשו חיבור לתשתיות המים, הביוב והכבישים של ת"א.

התושבים לא רק מחו ברחובות, אלא נקטו בצעד משפטי חסר תקדים לאותם ימים: הם שכרו עורכי דין והגישו עתירה רשמית לבית המשפט העליון המנדטורי (High Court) נגד מושל המחוז הבריטי ונגד המועצה המקומית גבעתיים.

המאבק העיקש נשא פרי. בשנת 1945, בעקבות הלחץ הציבורי והמשפטי של ועד התושבים, נכנעו השלטונות הבריטיים, שינו את קו הגבול המוניציפלי, והשכונה הועברה רשמית מגבעתיים לתחום שיפוטה של עיריית תל אביב.