הכלה

רינה ומוטי סיפרו לי בחיוך רחב שיש להם שלושה בנים נפלאים ושתי כלות מקסימות. הם מיהרו להסביר שגם הבן השלישי והצעיר שלהם נשוי, אלא שאת אשתו הם לא הצליחו באמת אי-פעם לאהוב.

"תביני, אנחנו אנשי עבודה וכל מה שיש לנו בנינו בעשר אצבעות" רינה אמרה. מוטי השלים את דבריה והוסיף "אשתו של הבן הצעיר שלנו היא ההיפך הגמור מאיתנו. היא הפסיקה לעבוד מיד אחרי החתונה. הם נשואים כבר חמש עשרה שנים ומאז היא עדיין לא עבדה אפילו יום אחד".

רינה ומוטי סיפרו שמצבו הכלכלי של בנם ואשתו אינו מזהיר, ומדי פעם הבן שלהם מבקש מהם כסף כדי לסגור את החודש או לשלם על הוצאה גבוהה במיוחד. והם, שחיים מכספי הפנסיה, פשוט אינם מסוגלים לומר לבנם לא.

"באחת הפעמים שהוא ביקש מאיתנו כסף רמזתי לו שאולי הגיע הזמן שגם אשתו תתרום לכלכלת המשפחה, ולא רק אנחנו", אבל המבט שלו הספיק לי כדי להבין שמוטב לא לדבר על כך שוב. "ממילא הוא יודע מה אנחנו חושבים" אמר מוטי, ורינה הנהנה בהסכמה. עבור רינה ומוטי, זה היה עניין שהעיב על כל מערכת היחסים בינם ובין כלתם.

הירושה

התחושות של רינה ומוטי לא נשארו רק סביב שולחן ארוחות השבת, וכאשר הגיעה העת מבחינתם של רינה ומוטי לערוך צוואה, הן הפכו לדילמה של ממש. המחשבה להוריש את כל רכושם לשלושת הבנים, כך שגם בנם השלישי והצעיר יקבל שליש מהירושה וגם אשתו תהנה מפירות עבודתם הקשה – הדירה שינה מעיניהם. גם החלופה האחרת עליה חשבו רינה ומוטי, להוריש את רכושם רק לשני בניהם ולמעשה לנשל את בנם השלישי מהירושה, לא הרגישה נכונה עבורם.

כשהם שאלו לעצתי נזכרתי בלקוחה שהחליטה להוריש את כל רכושה דווקא לנכדים. במקרה של אותה הלקוחה, ילדיה כבר היו מסודרים,