עידו ונטע החליטו שהם לא רוצים להתחתן. לא דרך הרבנות, ולא בכלל. הם כן רצו מסיבה חגיגית עם המשפחה והחברים, נטע לבשה שמלה לבנה ועידו חולצה מחויטת, והם הזמינו את כל מי שהם אוהבים לחגוג איתם ואפילו ענדו זה לזו טבעות, אבל בלי חופה ובלי שבירת כוס.

החיים עצמם

גם במהלך החיים עצמם, עידו ונטע הקפידו להמשיך לשמור על החופש והעצמאות שלהם, ממש כפי שהיה לפני כן. הם התנהלו באמצעות שני חשבונות בנק נפרדים וחילקו ביניהם את תשלום ההוצאות בכל פעם כפי שרצו.

כשעידו קיבל הצעת עבודה בארה"ב, והתאומות שנולדו להם עדיין לא היו בנות חצי שנה אפילו, נטע התפטרה מהעבודה והם עשו "רילוקיישן"  לחמש שנים, במהלכן נטע לא עבדה כלל. לאחר מכן, כששבו לארץ, נטע מצאה עבודה שאפשרה לה להיות אם נוכחת ומעורבת, גם אם היא הרגישה שהשכר לא מתגמל כפי שהיא הייתה רוצה ושהעבודה לא באמת מעניינת אותה.

אחרי 15 שנים של זוגיות עידו ונטע החליטו להיפרד. שניהם הגיעו למסקנה שהם רוצים זוגיות טובה ומספקת יותר בשביל עצמם, והם החליטו להיפרד הכי טוב שרק אפשר ופנו במשותף לגישור.

ידועים בציבור

כבר בפגישת הגישור הראשונה, התגלו פערים עצומים בין עידו לנטע, כאשר עידו אמר שכל מה שהם צריכים לדבר עליו זה הבנות שממילא כבר די גדולות, ואילו נטע שאלה בפליאה: ומה לגבי כל הרכוש שלנו? עידו השיב לנטע מופתע בדיוק כמוה: על איזה רכוש את מדברת? אין לנו שום רכוש משותף, הכל ניהלנו תמיד בנפרד, בדיוק כפי שרצינו שיהיה.

מבחינה משפטית, עידו ונטע הם ידועים בציבור. בניגוד לבני זוג נשואים, לגביהם קובע החוק ברירת מחדל שכל מה שנצבר החל מיום הנישואין הוא רכוש משותף לשניהם, אצל בני זוג ידועים בציבור אין תמיד תשובה פשוטה לשאלה האם יש ביניהם שיתוף רכושי, וגם אם כן ממתי השיתוף ומהו הרכוש המשותף.

בתי המשפט בוחנים שורה ארוכה של נסיבות כדי להבין האם בני הזוג התכוונו לשתף זה את זו ברכוש שנצבר במהלך הקשר, בהן אופן ההתנהלות הכלכלית, משך הקשר, קיומם של ילדים משותפים ופרמטרים נוספים. הבחינה נעשית בדרך כלל בדיעבד בעת הפרידה, בשלב בו כל אחד מבני הזוג מתבצר בעמדה שלו והמרחק בין שני הקצוות הוא רב, כמו במקרה של עידו ונטע.