"הפחד הכי גדול שלי, הוא מה יקרה לילדים שלי אם אני לא אהיה כאן לדאוג להם?" אמרה לי דפנה, והוסיפה בשקט: "אבל אני בכלל לא בטוחה שזה תלוי בי"

•

כשדפנה הגיעה לגיל ארבעים ושתיים ועדיין לא מצאה בן זוג עימו תרצה להקים משפחה, היא החליטה שהגיע הזמן להפסיק לחכות ולהקים בעצמה את המשפחה עליה היא חולמת. קצת יותר משנה לאחר מכן נולד לדפנה בן מתרומת זרע, וכעבור שנתיים נולד לה בן נוסף. אנחנו משפחה קטנה" אמרה דפנה והוסיפה בגאווה "ואנחנו משפחה מאוד מאושרת"

••

כשהייתה בת חמישים, ממצא רפואי חשוד הוביל את דפנה להתרוצץ בין רופאים במשך שבועיים תמימים, עד שלבסוף היא גילתה בהקלה עצומה שהכל בסדר. במשך כל אותו הזמן, דפנה בכלל לא חשבה על עצמה, אלא כל הזמן קינן בה חשש מתמיד: מי יגדל את שני בניה הקטנים אם היא לא תהיה כאן? מי בכלל יקבע את זה?

•••

רבים לא יודעים שהשאלה שהטרידה את דפנה ומטרידה הורים רבים אחרים היא לא רק שאלה רגשית – אלא שאלה משפטית. החוק בישראל מאפשר להורה של קטין לכתוב בצוואה מי יהיה האדם שהוא מבקש שידאג לילדיו הקטינים אם הוא חס וחלילה ילך לעולמו, ואף לקבוע בצוואה הנחיות מתאימות.
כשסיפרתי זאת לדפנה, היא מיד נקבה בשמם של הוריה, שמתגוררים לידה ועוזרים לה כל העת עם הבנים. כששוחחנו על כך יותר לעומק, דפנה הגיעה למסקנה שמכיוון שהוריה מבוגרים בעצמם, כדאי להוסיף כאפשרות שנייה גם את אחותה, שאומנם עסוקה בגידול ילדיה שלה בעצמה, אך לדפנה אין צל של ספק שהיא תדאג לשני בניה ממש כמו שהיא דואגת לילדיה שלה. דפנה גם ביקשה שבכל מה שנוגע להחלטות כלכליות משמעותיות יתייעצו עם אחד מחבריה הטובים שתמיד מייעץ לה ומלווה אותה בהחלטות כאלו.