אושר הוא רגעים

ענת קלו-לברון גדלה בבית של כתיבה – אמה, מאשה קלו, משוררת וסופרת ילדים, אחותה – יעל קלו-מור, משוררת וסופרת ואילו היא אשת כלכלה ושיווק שנשבעה לא לכתוב  לעולם. היום, כשמאחוריה שני ספרים מצליחים, היא נזהרת מהגדרות.

לפני 11 שנה חלתה בתה מיה בסרטן ומשם התגלגל לו ספור חיים מרתק ומפתיע  

נעמי לבנון-קשת

כמי שגדלה בבית של נשים כותבות היתה ענת קלו-לברון (49)  על תקן 'הכבשה השחורה', שלא רצתה לכתוב, וכשכבר כתבה זה היה בשגיאות גסות. אמה, מאשה קלו, משוררת וסופרת ילדים שהוציאה לאור 12 ספרי ילדים. אחותה, יעל קלו-מור, משוררת וסופרת שהוציאה לאור ספר ילדים 'בועה על חוט'. אם לא די בכך, הרי שבעלה עורך הדין גיל לברון, גם הוא ממשפחה של כתיבה ומלים, בצעירותו עבד כמגיה ואמו עורכת לשונית ומורה ללשון. "בילדותי ובנעורי היתה בשבילי הכתיבה בחזקת עונש והשתדלתי להמנע מכך ככל יכולתי כמו גם מקריאה – שהיתה קשה לי "- אומרת ענת, שבבחינת הבגרות בחיבור קבלה את הציון 65 – מה שנראה לה כנס של ממש. מאותו רגע נשבעה שיותר לא תכתוב. היא לא שערה אז שלחיים יהיו תכניות אחרות בשבילה.

מסלול של ילדה טובה גבעתיים

ילידת גבעתיים שגדלה בקק"ל ליד הצרכניה. אמה ואחותה עדיין מתגוררות בסמוך. לימודים בבית ספר 'ברנר' ובהמשך תיכון 'קלעי'. פעילות, כמעט הכרחית לילדי גבעתיים, בתנועת 'הנוער העובד' ואחר כך שירות צבאי בקריה, כפקידה במשרד הביטחון. את לימודי הכלכלה באוניברסיטה נטשה דקה לפני קבלת התואר, כי השתעממה. עד היום, כשמאחוריה שני ספרים מצליחים, היא מגדירה את עצמה 'אשת המילה המדוברת', ומודה בפה מלא: "גם כיום אני מתקשה בקריאה ובהבנת טכסטים.

הפער שבפנים

כאשר ביקשו ממנה לנסח טקסט כלשהו במקומות העבודה , ולו גם הפשוט שבפשוטים. "באותו רגע הייתי מקבלת התקף חרדה, מטלפנת לבעלי, ומבקשת שיכתוב לי מהר ויחזיר במייל. הוא עושה לי הגהות לכל דבר, שאי פעם כתבתי"  היא מספרת בכנות, "בחוץ, איש לא ידע על הפער הזה שבתוכי ובמשך שנים ארוכות הסתובבתי עם ההסתרה הזו ועם הפחד שמא יום אחד יגלו עלי את האמת, ומה יגידו אז." היא נישאה לגיל לברון וילדה את שחר (בן 20) ומיה (בת 15). אלא שהאושר המשפחתי לא ארך: ב-2003 כשמיה היתה בת שנתיים וחצי  גילו בעורפה גידול סרטני. המשפחה נכנסה לסחרור. שנה וחצי של הקרנות, טיפולים כימותרפיים וניתוחים. המשפחה הייתה רוב הזמן בבית החולים 'דנה' וכל עולמה התהפך. "זה סיוט שאין לו מלים. חוויה שאני מעבדת כבר 11 שנה"- מסבירה ענת את התפנית בחייה– "במצב כזה הדבר היחידי שאפשר לשלוט בו הוא המשמעות שאנחנו נותנים לחוויה. זה הדבר היחידי הנתון בידינו. כל השאר, רע או טוב – הם נתונים עובדתיים שאין עליהם שליטה. כל הזמן שאלתי 'למה'? כי יש המון רגשי אשמה. רק כשהצלחתי להפוך את ה'למה' ל: 'לשם מה' – התחלתי לתת תשובות אחרות, כמו: כדי שאעזור לאחרים, כדי שאהיה אמא טובה יותר, כדי שאבין שעד לרגע זה לא הבנתי כלום…"

רגע מכונן

ההתרסקות הזו גרמה לה לאלם מוחלט. היא שתקה, כי כבת למשפחה פולנית, למדה מגיל צעיר להגיד: 'הכל בסדר'. אמנם שום דבר לא היה בסדר, והיה לה קשה אבל ענת לא רצתה להצטייר כמסכנה. היא עזבה את העבודה ובילתה ליד מיטת בתה החולה, כשבעלה היה מגיע בערב ומחליף אותה בלילות. הכל השתבש: ההורות, הזוגיות, הפרנסה. הרגע המכונן, כהגדרתה, היה כשיום אחד שבה עם בתה החולה מיום טיפולים מייגע ומצאה על דלת הבית צו עיקול – בשל דוחו"ת חניה שלא שולמו. "הנחתי את בתי הקירחת על השטיח וחשבתי לעצמי: 'מה עוד'? הבנתי שאני ממש לבד. התביישתי לספר למשפחתי על העיקול הזה, כי מבחינתי זה היה מבהיר להם שאני לא מתפקדת! אבל זה היה רגע מכונן כי, ברוב יאושי, נשאתי עיני ואמרתי: 'ניצחת. אני נכנעת'! זו היתה הודאה שאני לא מושלמת והכניעה, ההרפייה הזו, היתה לי רגע ההצלה".

הכתיבה כתרפיה

שלושה ימים אחר כך, ישבה בלילה מול  המחשב, פתחה קובץ וורד והתחילה ל'הקיא', כדבריה, החוצה, כל מה שישב בפנים. מאותו יום ואילך הבינה שהיא יודעת לכתוב. גם אם יש לה שגיאות כתיב. בבוקר היו לה עשרות דפים כתובים, ללא פסיקים ונקודות, שאותם שלחה לחברה טובה. זו חזרה אליה מיד ואמרה לה: זה יהיה ספר. מאותו יום, בכל ערב כשחזרה מבית החולים – מיהרה למחשב. "הכתיבה הצילה את חיי. זה היה תרפויטי ומהר מאד הפך ליעוד. הבנתי שזה מה שעלי לעשות בחיים. שנה וחצי נמשכו הטיפולים הקשים של מיה הקטנה, אבל גם כשהסתיימו בהצלחה חששה ענת לומר: 'היא נקיה', או 'היא בריאה'. הפחד הפך דייר קבוע בביתה, בנשמתה, והשאלה היתה רק מי ינהל את מי. אחת התשובות לכך היתה ההריון עם בת הזקונים רוני (11). "זה היה הפרס שלנו, על שהיינו 'הורים טובים'"- היא מסבירה את הצעד הזה – "לשיווק כבר לא חזרתי. רציתי להגשים את חלומי: להתפרנס מכתיבה. חלמתי להיות כתבת לענייני משהו. לא חשוב מה. וכמובן להוציא את הספר לאור". זה לא היה קל. לפחות בתחילה הוצאות לאור דחו את כתב היד בטענה שסרטן ילדים מבהיל אנשים, אבל ענת לא חשה תסכול כי לדבריה, אחרי שעוברים סרטן עם ילד – הכל מקבל פרופורציות אחרות.

יומן מסע

ב-2009, יצא הספר "קשת בשחור-לבן" בהוצאת 'כנרת זמורה ביתן'. הספר עוסק בתקופת המחלה של הבת וענת אומרת שהוא 'החבר' של האימהות לילדים חולי סרטן ואף מחולק במחלקות אונקולוגיות-ילדים, לכל משפחה שמעוניינת לקבלו. זהו יומן מסע אוטוביוגרפי של אמא, שעוברת תקופה קשה אבל הספר מתובל בהומור. בזכות הספר נוצרו קשרים עם משפחות של ילדים חולים ודרך עמותת 'גדולים מהחיים' היא מצאה עצמה הולכת למחלקות בבתי החולים ומדברת איתם. ב-2014 יצא הספר "אושר-  לא מה שחשבתי" שעוסק בפירוט הכלים שיישמה במהלך עשר השנים האחרונות. "אני לא מאמינה בעצות ולכן לא מחלקת עצות. אני מספרת איך יישמתי את הכלים על עצמי ואיך זה עבד"- היא מסבירה – "אני מאמינה בסיפורים ובתהליכים. כיום אני מעבירה סדנאות לאימהות לילדים חולים ונותנת להן כלים לצמיחה. זו לא סדנת תמיכה, כי הכל טמון ביישום. אני מנסה להעביר לאנשים את אופציית ה'טוויסט' בעלילה של חייהם – דבר שאני עשיתי והצלחתי".

היום ענת רוכבת על אופניים, שומעת מוסיקה, כותבת מרגישה שילדותה בגבעתיים היותה בין היתר את הבסיס להיותה מי שהיא היום,  "החיים בגבעתיים היו אחד הדברים שהכינו אותי לחיים. לגדול בסביבה הטרוגנית שסיפקה לנו חום, אהבה, ביטחון. תחושת השייכות וגאוות היחידה היו חזקים מאד וזה נותן בסיס איתן לחיים"- היא מסבירה. היום היא אומרת שחייה חזרו להיות שוב שלווים ומאושרים.