מלכת התיאטרון

שתי כלות פרס ישראל: ליא קניג המתגוררת בדירה מטופחת בגבעתיים ומרים זוהר מככבות בתיאטרון הספריה, בהצגה "הרביעיה" המסתמנת כשלאגר בטוח

 מאת: נעמי לבנון-קשת

ליא קניג, המלכה של התיאטרון בהא הידיעה, היא אחד האנשים שתענוג לפגוש אותם שוב ושוב. בגיל 87 היא עולה לבמה, ולא חשוב באיזו הצגה, והקהל מוחא כפיים בחום עוד בטרם פצתה את פיה. בימים אלה היא משחקת בתיאטרון 'הספריה' שברמת גן, בהצגה שבתוך זמן קצר הספיקה להפוך לשלאגר ולעבור לאולם הגדול: 'הרביעיה', מאת המחזאי האמריקאי דן קלאנזי, תרגום ובימוי רועי הורוביץ, וגם פה, באולם הגדול, הקהל יוצא מגדרו, משתתף, מגיב, מוחא כפיים בהתלהבות. ההצגה, בכיכובן של שתי כלות פרס ישראל: ליא קניג ומרים זוהר, כשלצידן יהודה אפרוני ואילן דר – עוסקת בשני זוגות חברים, שחברותם בת 37 השנים עוברת עליות ומורדות, שמחות וטרגדיות, גידול הילדים, בגידות, גיל המעבר, סרטן הערמונית, אלצהיימר, ובעצם כל מה שאנשים עוברים במהלך חייהם. אלה החיים של כולנו. יש הרבה צחוקים בהצגה הזו אבל גם הרבה פעמים שיש מחנק בגרון ודמעה בקצה העין. כי אלה החיים. של כולנו.

" ההצגה הזו היתה הזדמנות לקבץ ארבעה חבר'ה, שעם כל אחד מהם שיחקתי בנפרד, ולשחק ביחד על במה אחת"- מספרת ליא קניג – " לשמחתי הם נענו מיד כי לכולם היתה אותה תחושה. השמחה האמיתית של כולנו היא מאחורי הקלעים. שם אנחנו מעלים זכרונות, מרכלים, וצוחקים".

על פי הדרישה הגוברת והולכת מצד הקהל, שעט על הקופות, היו יכולים לקבוע לארבעה האלה לוח הופעות צפוף מאד, אלא שרובם עסוקים מאד בהתחייבויות ובתיאטראות אחרים, ובהתאם לכך נקבעות הצגות 'הרביעיה'.

אוהבת להיות לבד בחגים

יש לה מרץ בלתי נדלה. 30 שנה הקפידה לעשות פילטיס עד שהחלה לסבול כאבים עזים בגב התחתון והפסיקה. עכשיו היא ממשיכה בשעורים פרטיים, בדירתה היפה שבגבעתיים, עם המדריכה המסורה שלה. את הדירה המרווחת והמטופחת היא חולקת עם צ'יקיטה, כלבה זערורית לבנה, מקושטת בסיכות ראש אדומות והיא מדברת איתה בגרמנית. כאן היא מתגוררת מאז 1995 וכשעברו בני הזוג להתגורר בה כבר היה צבי חולה. אחת לשבוע מקפידה ליא לפקוד את קברו. "אני באה, דואגת לחדש את הפרחים שאהב. זה טכס שבועי קצר שעושה לי טוב"- היא אומרת בעצב –"אני מדברת איתו כל יום. כמו גם עם אמי, דינה קניג. אלה האנשים שבנו אותי ואהבו אותי ואני חשה בחיבוקם עד היום".

היא כבר רגילה לכך שכאשר מתקרב חג כל מכריה, אוהביה וקרובי משפחה רחוקים,  דואגים להזמינה, 'כדי שלא אשב לבד', כהגדרתה. "הם לא מבינים שאני ממש לא אומללה שמגיע חג ואני לא הולכת לאף אחד"! היא צוחקת,  "הרבה פעמים אני פשוט אוהבת להיות לבד. עם עצמי. וזה דווקא בחגים. חוץ מזה אני באמת לא לבד. אני עם צבי ועם אמי ואבי, השחקן יוסף קאמין. לפעמים, דווקא בין אנשים בחג, לא כל כך נוח לי, למרות שאני יודעת שהם עושים זאת באהבה. בשנה שעברה ישבתי לבד בליל הסדר ומאד נהניתי מהשקט, מהאווירה, בבית שצבי שלי בנה לי".

קוסמופוליטית

היא נולדה בלודז', פולין לזוג הורים שחקנים. במהלך מלחמת העולם היתה ליא, אז כבת 8, עם אמה בצ'רנוביץ ובבסרביה שברומניה. בהמשך נמלטו השתיים לברית המועצות. האב, שהמשיך בתחילה להופיע עם אחיו בלהקה הוילנאית, נפטר מאוחר יותר ברוסיה, לקראת סוף המלחמה.

לאחר המלחמה, כשהיא יתומה מאב ואמה נישאה לשחקן יצחק חוויס, פנתה המשפחה הקטנה מערבה והשתקעה בבוקרשט. ליא הופיעה מגיל צעיר מאד על במות התיאטרון היהודי בבוקרשט וב-1961 עלתה לישראל עם בעלה, השחקן והבמאי צבי שטולפר, כשהיא מותירה מאחור את אמה ובעלה, שטרם קבלו אישור יציאה מרומניה. "כולנו חיכינו לאישורי היציאה והוציאו לנו את הנשמה עד שקבלנו אותם והצלחנו לצאת מרומניה",  היא מספרת,  "אמא ובעלה חיכו אחרינו וכשלבסוף קבלו את האישורים אמא חלתה ותוך 9 שבועות הלכה לעולמה בת 57 בסך הכל. עד היום אני סוחבת בלבי את הכאב הזה, שהיא מתה שם ואני כבר הייתי בארץ.  אין בי שום רגש לרומניה. ריק לי. גם שום רגש לפולין, ארץ הולדתי. אני רואה עצמי קוסמופוליטית".

שפת היידיש היא השורשים

תיאטרון 'הבימה' הוא הבית שלה מרגע שעלתה לארץ בשנת 1961 עם בעלה, צבי שטולפר ז"ל. אבל בין ההצגות בתיאטרון הלאומי היא מספיקה לעשות עוד הרבה מאד דברים: במופעי יידיש, בטלוויזיה, ובקולנוע. ב-1962 היא כבר שיחקה ב'הבימה' בהצגה 'אדון פונטילה ומאטי משרתו', ומכאן ואילך החלה לקבל תפקידים בזה אחר זה והתבלטה מאד, כשבין התפקידים היותר מוכרים שלה:  'מירל'ה אפרת', 'אמא קוראז", 'המדריך למטייל בוורשה', 'הנהג של מיס דייזי', 'מה עושים עם ג'ני'  'פתאם הגיע סתו' ועוד ועוד. היידיש היא ההתחלה שלה. השורשים. עם היידיש עלתה על הבמה, כמו גם הוריה. היא אומרת שזה היה בית הספר הטוב ביותר שיכלה ללמוד בו, וכשהגיעה לארץ כל שנותר לה היה 'רק' ללמוד את השפה העברית, כי היסודות המוצקים היו טבועים בה. עד היום היא כואבת את העוול שלדעתה נעשה לשפת היידיש והיא נענית ונהנית לעשות תפקיד או מופע ביידיש ואף משתמשת בטכסטים שכתב לה בעלה המנוח.

קוטפת פרסים

מאז הספיקה גם לקטוף פרסים ותארי כבוד: 1987 – כלת פרס ישראל לתיאטרון, 2008 – תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב  'על תרומה שאין דומה לה לחברה ולתרבות  בישראל  ועל יכולת וירטואוזית על הבמה', ב-2010 קבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן וב- 2012  זכתה בפרס א.מ.ת. בתחום התרבות והאמנות.

די נמאס לה לענות על השאלה הנצחית שהיא נשאלת שוב ושוב בראיונות: למה אין לך ילדים והאם אינך מצטערת על כך. אבל מסתבר, כי גם כשמחליטים בכלל לא לשאול אותה על כך היא מתנדבת להסביר: "קשה לומר למה צבי ואני לא הפכנו להורים. גדלנו במנטליות אחרת. של ילד אחד לכל היותר. כשבאנו לארץ, לבד, לא היה לנו בית, היינו צריכים לבנות קריירה, להתפרנס, וגם היה צמא לראות עולם, כי שנים היינו סגורים במדינה קומוניסטית. ואז, יום אחד, מסתכלים מסביב ומבינים שכבר מאוחר מידי לילדים. האמת היא שאף פעם לא הצטערנו על כך אבל אני זוכרת שיום אחד צבי אמר לי: 'אולי עשינו שגיאה – כי מי יתן לך כוס תה בזיקנה'? הוא דאג לי עד יומו האחרון. עם זאת ברור לי שילדים אינם תעודת ביטוח. אני רואה סביבי אנשים שיש להם ילדים ובכל זאת אין מי שיגיש להם כוס תה. כשאני מתארחת בבתי אנשים, קרובי משפחה או חברים, אני שומעת לא אחת את המתחים הנסתרים והטינות, החבויות והגלויות."

ילדה-זקנה

יש בה ילדותיות משעשעת שכביכול אינה עולה בקנה אחד עם גילה המתקדם אבל מתאימה לה מאד, ויש לה הסבר להיותה 'ילדה-זקנה': "לקחו לי את הילדות. שדדו אותה. לקח לי שנים להבין שבגלל זה נשארתי ילדה מבפנים. עברתי ילדות של הישרדות. אולי לכן אני שומרת על הילדותיות. זה, ביחד עם הסקרנות הטבועה בי,  נותנים לי את  החיוניות שלי".

למעלה מ-70 שנה שהיא על במות. עשתה כל תפקיד אפשרי ולכאורה לא נשאר כבר תפקיד שהוא בגדל חלום. ובכל זאת היא אומרת שיש דברים שעוד היתה רוצה להספיק לעשות. למשל: ללמוד ספרדית שכל כך אהובה עליה. או לקחת שעורים בהסטוריה, מקצוע אהוב עליה במיוחד.

"כל חיי עבדתי באינטנסיביות אדירה וכל יתר הדברים, כולל הרצון ללימודים, נדחקו הצידה", היא אומרת. היומיום העכשווי שלה לא שונה בהרבה מזה שהיה בעבר: עבודה. הרבה עבודה. בבקרים חזרות בלילות הצגות. אבל לגיל בכל זאת יש מה לומר, ועכשו היא עושה את אותם הדברים אבל לאט. גם ההחלטות, כדבריה, כבר לא נעשות במהירות. "אני הרבה פחות ספונטנית. מקדישה יותר מחשבה ", היא צוחקת. גם הנסיעות לחו"ל צומצמו מאד.  גם כי קשה יותר, פיזית, וגם כי היא פחות נהנית כשצבי אינו לצידה. הזוגיות שלה היתה הציר המרכזי בחייה. "היתה לנו זוגיות נפלאה. אוהבת. חמה. כמובן שהיו מריבות אבל בעיקר היו הבנה, ויתורים והתחשבות", היא אומרת בגעגוע ניכר,  "מי חשב בכלל על פירוק הנישואין, כמו שעושים זאת בקלות היום?!! מזעזעת אותי, המהירות בה מתגרשים והורסים את הבית שנבנה".

תרבות לפריפריה

איתה לא צריך לדבר על 'תרבות לפריפריה'. היא מכירה את זה מקרוב כל השנים. היא נוסעת עם כל ההצגות שהיא משחקת בהן, איתן, בכל רחבי הארץ. זה מעייף. גם צעירים ממנה מתעייפים מהנסיעות הללו. "אבל אחר כך אני נחה בבית הנעים שלי וזה הנופש הכי טוב"- היא צוחקת. כששואלים אותה לדעתה על מצב התרבות בארץ ולאן פניה, בעקבות הצהרות כאלה ואחרות של השרה מירי רגב, היא אומרת: "כוח התרבות יגבר על הקשיים האלה שמערימים אנשים כאלה ואחרים. קודם כל חשוב החומר. המסר שבו. ולזה יש יותר כוח מאשר לפוליטיקה. אני גם מאמינה שכל מי שמקבל לידיו את תיק התרבות ועוסק בו – מגלה במוקדם או במאוחר את החשיבות של התרבות כמו גם את יופיה. תרבות היא חלק בלתי נפרד מעם, וככל שישתיקו אותה – כך ייצאו חומרים טובים יותר."

מזועזעת

ואי אפשר בלי לגעת בהטרדות המיניות. ליא קניג אומרת שעצם הביטוי 'הטרדה' לא לגמרי ברור לה. "הרבה פעמים קבלתי מחמאות ואם מישהו אמר משהו בוטה יותר או ניסה לנשק אותי בניגוד לרצוני – יכולתי להדוף אותו"- היא אומרת – "ושלא יחשוב מישהו שבתיאטרון זה שונה מכל מקום עבודה אחר. אולי יש פה יותר חופשיות, ביחסים, כי בכל זאת נמצאים בחדרי הלבשה, מתפשטים ומתלבשים, אבל זה קיים בכל מקום עבודה וצריך לדעת איך להתייחס לזה. אותי מזעזעים מקרי אונס קבוצתי, של נשים או נערות. מזעזע אותי גם ששמים סם כזה או אחר במשקה של בחורה כדי לאנוס אותה אחר כך. זה נורא. ואולי אני בכלל זקנה מידי מכדי להבין את זה".

הכי מפחיד זה אלצהיימר

כשמעלים באוזניה את האופציה של דיור מוגן היא עונה בזהירות שזה ענין של טעם ומכירה כאלה שמאד נהנים מזה, בעיקר במקומות שיש בהם תנאים נפלאים, אבל אותה, בינתיים, "זה לא מושך"- כהגדרתה, הגם שהיא לא חותמת שזה לא יקרה יום אחד. בינתיים, טפו טפו, היא עצמאית לגמרי ולא צריכה שום עזרה. מסתדרת מצויין לבד.

"הכי מפחיד זה אלצהיימר"- היא מודה ומספרת – "לכולנו, בהצגה 'הרביעיה', כבר יצא לשחק חלק מהנושאים המועלים בהצגה זו ואנחנו גם מכירים חלק מהנושאים באופן אישי. צבי שלי נפטר מסרטן הערמונית. ובכל זאת האלצהיימר הכי מפחיד. על המוות אני בכלל לא חושבת. דוחה את המחשבה. כולנו יודעים שיום אחד זה יקרה – אז מה? אפשר לשנות משהו? רק לא רוצה להיות תלויה באחרים." וכשכבר מדברים על המוות אי אפשר שלא להזכיר כמה וכמה חברים למקצוע, שכבר אינם וחסרונם מורגש. חברים כמו רוזינה קמבוס, נסים עזיקרי, אורנה פורת, אברהם מור וכמובן יוסי גרבר.

היא רגילה שאנשים עוצרים אותה ברחוב. יש כאלה שמגדילים לעשות ומבקשים רשות לחבקה או לנשקה. והיא? בניגוד לשחקנים אחרים שמקפידים לשמור מרחק, לעתים במידה רבה של צדק, היא מרשה להם ובשמחה רבה. "אם השגתי מהקהל אהבה כזאת אני לא יכולה לשמור מרחק. אני חמה ופתוחה ופשוט אוהבת אנשים. הקהל הזה נותן לי את הכח שלי וזה תמיד נורא מרגש אותי. אני לא מסוגלת לסרב למי שמבקש ברחוב לחבק אותי"- היא אומרת בכנות.