חתוך את השמיים

ראיון עם סגן יונתן

נגה רוזנפרב

סגן יונתן מגבעתיים בן 21.5 סיים בגאווה את קורס טיס מספר 174 אותו התחיל ביולי 2014 כנער צעיר חדור מוטיבציה. בחלוף שלוש שנים, הוא נווט קרב ובוגר תואר ראשון בניהול מערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

יונתן הוא בנם הבכור של  מיכאל (העוסק בהייטק) ויעל (מאמנת אישית) אח של מיכל שעולה לכתה ז' ויובל בת ה-20 לוחמת בקרקל "הלוחמת האמיתית בבית" הוא אומר בגאווה.

הוא למד בבית ספר בורוכוב, המשיך ללמוד פיזיקה ומחשבים בתיכון קלעי, היה יו"ר מועצת התלמידים ושיחק כדורגל בהפועל רמת-גן גבעתיים מכתה א' ועד כתה י"א. לצד האהבה לכדורגל הוא אוהב גם לטייל ומאוד מתרגש כעת לראות את ישראל ממעוף הציפור.

"ההתרגשות נבנית לאט לאט…  זה לעבור בבום משיגרה מתישה להתרגשות וכייף גדול במסדר הכנפיים!"

תמיד רצית להיות טייס?

"ממש לא! הרצון הגיע יחד עם הזימון וההצלחה שלי במיונים. כולם יודעים שבעלי הנתונים הכי גבוהים מגיעים לטיס ולכן זה החמיא לי. לאט לאט, ככל שהמיונים התקדמו גבר גם הרצון להצליח ויחד איתו התמיכה והפרגון בבית."

ומה עם געגועים הביתה, למשפחה?

"בטח שהיו… בשנה הראשונה יצאתי הביתה פעם בארבעה שבועות ולעיתים הייתי צריך לחזור כבר במוצ"ש לבסיס ובנוסף, במהלך השבוע אין טלפון סלולארי, קיבלנו אותו רק בסופ"ש. צריך להסתגל לכך שהמשפחה בקורס טיס מגיעה ליום הורים ייעודי ולמסדר כנפיים.

מה היה הרגע המשמח והמרגש מבחינתך בקורס?

יונתן חושב לרגע ועונה: "יש שני רגעים כאלה – הראשון הוא סוף שלב ה"בסיסי" בקורס שבסיומו קיבלתי את סיכת צוות אוויר המסמלת את הפיכתי לקצין. הטקס נערך במצדה בלי המשפחה והיה מאוד מרגש ומיוחד. והשני הוא עכשיו כשמסיימים את השלב הכי מהותי בקורס טיס עם תחושה של הקלה למרות שאתה יודע שמחכים לך חיים שלמים של טיס."

מה היה עבורך האתגר הגדול ביותר?

"שלוש שנים של עמידה בעומס ושגרה יומית של לחץ. גם כשנשארתי בבסיס בשבתות וגם כשיצאתי הביתה, בכל שלב, היו דברים שהטרידו אותי כמו מטלות ומשימות. עומס מנטאלי כבד שקשה להסביר אותו. עומס ללא סוף. תמיד יש עוד… היכולת שלי להתמודד עם זה ולהצליח להתנתק קצת כשיוצאים הביתה הייתה עבורי האתגר הגדול ביותר ואני שמח שהצלחתי לעמוד בו."

איך התחושה בשמיים?

"בשתי מילים: אדרנלין מטורף. כנווט קרב, בחצי השנה הקרובה אני אתאמן על מטוס הלביא ואחר כך אהיה נווט F-16 או  F-1.

כעת, נסה לתאר לי איך ההרגשה עם סיום הקורס

יונתן שוקל את המילים בכובד ראש ומתנסח בבהירות: "ההתרגשות נבנית לאט לאט…  זה לעבור בבום משיגרה מתישה להכנת סוף הקורס. זה מעבר חד שלוקח זמן לעכל – מהלחץ של היום יום להתרגשות וכייף גדול במסדר הכנפיים! ברור גם שהמרתון רק מתחיל…. והעומס רק יגדל לצד העניין והמשמעויות הכרוכות בכך."

משהו על הקשר שלך לראש העיר

"אני מכיר את ראש העיר רן קוניק מהפועל רמת-גן-גבעתיים בתקופה שבה אני שיחקתי כדורגל והוא היה אחראי על הספורט בעירייה. אחר כך הייתי פעיל בבחירות לראשות העירייה. כשאנחנו נפגשים, אנחנו מדברים על העיר ועל הנוער בעיר. אני מאוד מעריך אותו ואני חושב שהוא ראש עיר נהדר הקשוב לתושבים 24/7.

גבעתיים בשבילך?

"אני מאוד מחובר לגבעתיים ואוהב את האווירה בעיר. תמיד נעים לפגוש מישהו שמכירים בויצמן או כצנלסון ויש משהו שונה ברחובות שלה. אפילו כשאני עומד עם רגל אחת בגבעתיים ורגל שניה ברמת-גן או בתל אביב, אני תמיד מרגיש בהבדל…

וכן, למרות העומס י. הספיק אפילו לשבת בברים בכצנלסון "יש חיים גם בקורס טיס" הוא צוחק.