כאשר הנהג של הרכב לא צריך להילחם עם עצמו ועם הסביבה, אלא מרגיש בטוח ונינוח בתנועה עירונית צפופה, או בזו שזורמת מחוץ לעיר, או אפילו בפקקים, הנסיעה הופכת לסוג של חוויה, ולא כזו של טורח.
יש מכוניות שמרגישים בכך בשלבים מאוחרים יותר, יש מכוניות שלא מרגישים בהן כך בכלל, ויש כאלו, כמו הטוסון הזה, שזה בא מיד, עם הלחיצה הראשונה על דוושת הגז.
את מבחן הרכים הזה החלטתי להקדיש לשני מועדוני גמלאים שהולכים ומתהווים סביבי.
יום אחד יוקדש לאגף הנשים המטיילות.
ברדיו, מספרים לנו על חפיפות וחילופי תפקידים במערכת השלטונית, אבל כאן, במעלה הדרך לא מרגישים בכלל איזה מהלך מתחלף, ומה קורה בחוץ.
בקרת השיוט מתפקדת ביעילות רבה, מאיצה ובולמת בהתאם לתנועה, ישנן התראות לסכנות סביבתיות (כגון רכב בשטח מת, או סטייה ממרכז הנתיב), לא משהו שאנחנו לא מכירים, ובסך הכול שום דבר לא מעיב על שיחתן הקולחת של שתי אורחותיי להיום.
מול מלון ישרוטל בחוף עין בוקק ישנו כיום אתר עבודות עפר גדול. ברוח השינויים שכול החוף הזה עובר בשנים האחרונות הועתק הכביש שהיה לאורך השנים צמוד לקו החוף, אל מדרון ההר, יש כאן מצפורים לתצפית ומספיק מפרצי חניה. (צבועים כחול לבן).
השארנו את הטוסון להשקיף אל הנוף, ואנחנו ירדנו רגלית אל פיטריות ים המלח.
כל תיאור כתוב של המקום אינו יכול ליופיו הטבעי והמהיב.
אני מאמין ומקווה כי הרשויות ידעו לנצל את האטרקציה ולהנגיש אותה לכלל הציבור.
למרות שלטי האזהרה, יש מי שבוחר להגיע עם הרכב סמוך לקו המים, צדיקים כמונו שירדו רגלית לאתר למרות החום (37 מעלות) נדירים הרבה יותר.
יום שלישי הוא יומם של הגמלאים אגף הגברים. לנו כבר קבעתי סיור הרבה יותר קשוח.
כידוע הדרך אל האושר רצופה כוונות טובות, ועל מנת להבטיח את ההצלחה יש לבנות ציפיה.
באחד ממבחני הדרכים שעשיתי בעבר הגעתי עם רכב נמוך מידי אל דרך נוף יבניאל מנחמיה.
אז בחרתי שלא לגרום לרכב נזקים אפשריים וחיכיתי לרכב גבוה יותר.
הטוסון הזה, בכיר בליגת ה-SUV הפופולארית, משמש משפחות רבות שרוכשות אותו לטיולי נופש ופנאי גם מעבר לאספלט, ואין שום מניעה לשייוט איתו על דרכי עפר כבוש.
דרך הנוף הזאת, כשמה כן היא, עוברת בתוואי נוף מופלא ויש בה כמה אטרקציות שוות ביותר. (העץ של גולני, מצפור לוי אשכול, חניון האלות, ועוד)