רעות שכזאת

מסע האופניים ממטולה עד אילת לזכרם של 12 חללי "אסון הספארי"

32 שנה חלפו מאז אותו פיגוע מזוויע בלבנון בו נהרגו 12 לוחמים

יהודה כהן פצוע הפיגוע ונכה משותק בכיסא גלגלים יזם מסע אופנים להנצחת הנופלים מאנדרטת הספארי במטולה ועד לאילת

12 ימי רכיבה כאשר כל יום מוקדש להנצחת נופל אחד

ד"ר נגה רוזנפרב

ביום א' ה-10 במרץ 1985, בשעת הצהריים, נעה לאיטה שיירה בת 4 משאיות "ספארי" בהן חיילי חיל החימוש בסדיר ובמילואים על פני כביש האספלט הצר והמשובש המוליך מ"שער עגל" שבמטולה לעבר העיירה הלבנונית מארג'-עיון. השעה הייתה 13:45 בצהריים. כמה עשרות חיילים, אשר שבו מחופשת השבת בבתיהם, עשו דרכם לעבר סדנת חיל חימוש, אי שם בדרום לבנון. שיירת המשאיות נעה על-פי ההוראות – ג'יפ חמוש אחד בראשה ושני בזנבה. החיילים נסעו עם שכפ"צים וקסדות, כאשר קני הנשקים שלהם מופנים מחוץ לרכב ומוכנים לכל. השיירה חלפה על פני גשר צר העובר מעל עיון. נוסעי הג'יפ המוביל הבחינו עוד לפני שעלו על הגשר בטנדר גדול שבא מולם. "היה זה רכב מסוג שברולט, תא הנהג שלו היה צבוע באדום. עד כמה שזכור לי היה בו נהג אחד בלבד, בחור צעיר שחייך אלינו בידידות" נזכר אחד מנוסעי הג'יפ בתארו את הרגעים האחרונים שלפני ההתפוצצות הקטלנית. נהגי הג'יפ המוביל חשדו שמשהו אינו כשורה עם הטנדר האדום והם סימנו לנהג בתנועת יד לרדת לשוליים הימניים של הכביש.  הנהג ציית ועצר את רכבו סמוך לגשרון נחל עיון, מאפשר לג'יפ הראשון ולמשאית הראשונה שבשיירה לעבור.

"…ההתרגשות הייתה גדולה מאוד עד דמעות, הסיפור ריתק את החברים וכאשר אני צפיתי בקהל הנרגש עד דמעות… הנושא התחבר לי יחד עם המסע"

בשעה 13:50 נשמעה לפתע התפוצצות אדירה שזעזעה אפילו בתים במטולה וניפצה זגוגיות. הטנדר האדום התלקח לכדי כדור אש עצום. הדף אדיר עקר את משאית הספארי הכבדה ממקומה אשר הוטלה לשולי הדרך. המשאית החלה להתלקח, ומעוצמת ההדף נזרקו חיילים למרחק 200 ואף 300 מטר.

בפיצוץ נפצעו 14 חיילים ו-12 נהרגו. הידיעה על הפיגוע הגיעה למפקדת יחידת החימוש המרחבית וכוחותיה הגיעו לאיזור במהירות. בשבועות הבאים התגייסו הכל לביקורים אצל הפצועים ואצל משפחות ההרוגים. תחושת השכול גדשה את משפחת חיל החימוש. ואולם, למרות ההרגשה הכבדה המשיכה יחידת החימוש המרחבית, בסיוע מתנדבים מכל קצוות הארץ, בפעילות עד ליום הפינוי האחרון.

בין הפצועים היה יהודה כהן מגבעתיים שנפצע באופן אנוש ובגלל חומרת הפציעה הוטס לבית החולים בצפת שהיה הקרוב ביותר למקום האירוע.

יהודה בן 51 עובד במשרה חלקית בחברת "מוקד אמון" אבטחה בתפקיד רכז כוח אדם, נשוי לרמה שהיא מנהלת אשכול גנים  ויש להם שלושה ילדים: אור בת 24, שירתה כמ"כית טירונים ומתגוררת כעת בפיליפינים, נעה בת 22 שהשתחררה מהצבא ויצאה לטיול לדרום אמריקה ואוהד בן 16 תלמיד תיכון.

מה בדיוק קרה באסון, תאר את השתלשלות העניינים

"נסענו כשיירה בתוך לבנון, כאשר חצינו את הגשרון של נחל עיון כ-200 מטר מהעיירה מטולה נתקלה השיירה ברכב של מתאבד שיעי שנשא על הרכב כ-150 ק"ג חומר נפץ וכוונתו הייתה להיכנס לתוך ישראל ולהתפוצץ בסמוך לריכוז קהל.

בעת עצירתו החלה השיירה לעבור וכאשר המשאית עברה במקביל אליו והוא הבין שהמשאית מלאה חיילים הוא החליט להתפוצץ. מעוצמת הפיצוץ נהרגו 12 חיילים, נפצעו 14 חיילים, אזרחי מטולה נכנסו למקלטים ושמשות בתיהם נופצו. בערתי כולי ואני נכה צה"ל 100%+. הייתי בהכרה מלאה כל השלב עד הפינוי, קולות הכאב של החיילים לא פסקו עד היום הזה."

"בשנים הראשונות לאסון, האירוע היה מתוקשר מאוד ומוכר לכלל הציבור. במרוצת השנים רמת האזכור ירדה מאוד והמטרה העיקרית היה לבצע 'ריענון' לאירוע ולומר למשפחות שלעולם לא נשכח את יקירם"

מהיכן הגיע הרעיון ליזום רכיבה לזכר הנופלים באסון? ולמה ממטולה ועד אילת?

"התחלתי לרכב במסגרת חוג האופניים של בית הלוחם תל-אביב לפני כ-10 שנים.

עם הזמן הבנתי שהרכיבה השיקומית הינה "צורך קיומי" וזאת הדרך הטובה לשמור על תפקוד סביר של הגוף. אני עצמי רוכב באופניים מותאמים – אופני "ריקמבט" המיועדים למוגבלים בפלג הגוף העליון.

הרעיון ליזום רכיבה החל תחילה כאתגר ספורטיבי אך לא "רקם עור וגידים"… בחודש אוקטובר 2017 רכבנו עם משלחת יהודים קנדים וסימנו יום רכיבה במטולה. התבקשתי לספר את סיפור המקרה ואכן כך עשיתי בפני כ-100 רוכבים קנדים ונכי צה"ל מכל הארץ.

ההתרגשות הייתה גדולה מאוד עד דמעות, הסיפור ריתק את החברים וכאשר אני צפיתי בקהל הנרגש עד דמעות… הנושא התחבר לי יחד עם המסע. לאחר התייעצות עם מס בעלי מקצוע ועם רעייתי, ישבתי ותכננתי את המסע, העליתי הכל על כתב והפצתי.

המטרה העיקרית הייתה לגרום להד תקשורתי ולבצע ריענון לאירוע שנשכח עם השנים.

לא הייתי יכול לקיים את האירוע ללא עזרת החברים, האזרחים, המשפחה הקרובה והרחוקה ועל כך תודה לכולם."

המסע ממטולה עד אילת

"ההיערכות לרכיבה הייתה אתגר בפני עצמו." מספר יהודה. "תחילה גייסתי מספר חברים נכים קשים שרוכבים איתי במסגרת החוג, בשלב שני הכנתי תכנית למסע וסגרתי תאריכים, מקומות לינה, ציוד לוגיסטי וכדומה. התחלתי להפיץ ברשתות ובמיילים והצטרפו רוכבים ואף ניתנו תרומות קטנות." בשלב מסויים קצת התאכזבתי מכמות הנרשמים אבל החלטתי שהמסע הזה יתקיים בכל מקרה."

מסע האופניים בן עשרת ימי הרכיבה יצא לדרך ב4.2.18 מאנדרטת הנופלים במטולה והסתיים באילת ב-14.2.18 כשהמסלול חולק ל-12 מקטעים לזכרם של 12 הנופלים באסון: אברהם בן גל (בוזגלו) ז"ל, משה דהאן ז"ל, עופר דיין ז"ל, רוקן חטיב ז"ל, אבנר חיים מאיר ז"ל, אפרים מיכאל ז"ל, גיורא ממן ז"ל, דני מלמד ז"ל, שלומי נגר ז"ל, צפריר סגל ז"ל, יצחק שחר (סוויסה) ז"ל ואלכסנדר שניידרמן ז"ל.

מדי ערב הודלק נר זיכרון לחלל או לחללים שאותו יום רכיבה הוקדש לזכרם ונקרא סיפור חייו של הנופל. אל המסע התלוותה ורד אסתר משקית הת"ש של הפלוגה שמלווה את הפצועים והמשפחות השכולות מאז ועד היום בהתנדבות.

המסע הוכתר כהצלחה ויהודה מקווה שזו תחילתה של מסורת שתימשך גם בעתיד.