את בני אני מחפש

סיפורו של השריונר אדיר שטרן שעקבותיו אבדו במהלך קרב התופת על תל שאמס, בחזית הצפונית של מלחמת יום הכיפורים

ד”ר נגה רוזנפרב

מריאן מילר היתה בהריון כשקראה את הכתבה המרגשת. היא הבטיחה לעצמה כי אם בעלה ישוב בשלום ויוולד לה בן, היא תקרא לו אדיר. לימים נקרא התינוק שנולד אדיר מילר

אדיר נולד ב-4 לנובמבר 1952 למשה ושרה שטרן. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון “בליך” ברמת חן, התגייס ושובץ בגדוד 53 של חטיבה 188 של חיל השריון. הגדוד היוקרתי והנועז פעל תחת פיקודו של גיבור מלחמת ששת הימים, יוסי בן חנן. בצבא התבלט אדיר כחייל וכמפקד ואף זכה בפרס המש”ק האוגדתי ובפרס הצלף האוגדתי.

כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, שוחרר אדיר לביתו, בדומה לחיילים וקצינים רבים. באותם ימים עבד משה, האב, כבכיר באל על. יום לפני פרוץ המלחמה, קיבל טלפון שהורה לו להגיע בדחיפות לשדה התעופה כדי לשחרר את כל המטוסים ולפנותם, כך שיוכלו לשאת תחמושת. “אחי ניסה לטלפן לחטיבה אבל לא היה עם מי לדבר. בסופו של דבר הוא החליט לחזור לרמת הגולן לבדו, ואבא שלי, שבדיוק חזר הביתה משדה התעופה ביום שבת, הסיע אותו לצומת תל השומר ומשם הוא המשיך בטרמפים. זו הייתה פעם אחרונה שראינו אותו בחיים למרות שקיבלנו ממנו דרישות שלום”.

ב-6 לאוקטובר, חמש דקות לפני השעה שתיים בצהריים, הסורים פתחו באש. “כשאחי הגיע לרמת הגולן כבר התחילו הקרבות”, ממשיך רוני, לא היו שם טנקים, כי כולם היו בחזית, והמג”ד בן חנן בכלל לא היה בארץ, כי הוא התחתן זמן קצר קודם לכן, והיה בירח דבש בנפאל”. הכוח הסורי הספיק לפגוע בחיילי הגדוד ובחלק מהטנקים. אדיר היה נחוש להיכנס לתוך חזית הלחימה. אך בהיעדר טנק העמיס משאית תחמושת ודלק ועלה איתה לבדו לתוך החזית כדי לחלק לכוחות בשטח.

בדרכו נתקל פעמיים בקבוצות של חיילי קומנדו סורים, שרצו על הכביש. הוא עצר את המשאית והעמיד פני מת. החיילים הסורים עצרו לידו, וכשהבינו שהוא מת – המשיכו לרוץ. אדיר חזר למשאית, סיפק את התחמושת וחזר למחנה ירדן. את הסיפור הזה שמעו בני המשפחה בדיעבד מישראל סביון שהיה קצין החימוש של החטיבה.

נתניהו וחייליו לא התעכבו כדי לבדוק אם נשארו הרוגים או פצועים בתוך הטנקים הפגועים. אם היו בודקים, היו מגלים בתוך אחד הטנקים את גופתו של הנרי וידאל ז”ל, ובטנק אחר – את אדיר שטרן הפצוע ואת גופתו של אדוארד אברמוב ז”ל

בשבועות הבאים השתתף אדיר בקרבות בלימה קשים במיוחד של שרידי חטיבה 188 וחטיבה 7, שהדפו את הצבא הסורי מרמת הגולן ועד לפאתי לסוריה. ואז הגיע הקרב על תל שאמס. מקרבות בלימה עברו לקרבות הבקעה.

“אני הולך לעשות היסטוריה”

סגן אלוף יוסי בן חנן ששב מחו”ל אל החיילים החליט לכבוש את תל שאמס על דעת עצמו. “האדמה של תל שאמס היא אדמת ‘לאג’ה’ – אדמה סלעית שלא מאפשרת מעבר טנקים”, מסביר רוני, “לכן אמרו לו בפיקוד לא לעלות ושהם כבר ימצאו את הדרך. בתגובה הוא אמר – ואת זה שמעו כל החטיבה: ‘אני הולך לעשות היסטוריה’ וניתק את הקשר”.

לפי עדותיהם של הלוחמים שהשתתפו בקרב ושרדו, על תל שאמס הסתערו שישה טנקים, בהובלתו של בן חנן ובפיקודם של אבנר לנדאו, רני פרידריך, אדיר שטרן, אמנון גדעון וחגי צור. בפסגת התל חיכו להם החיילים הסורים, מצויידים בטילי נ”ט (נגד טנקים) ובברד”מים (BRDM – רכב קרבי משוריין). הם עלו כדי להיות ברווזים במטווח. הטילים פגעו בהם בזה אחר זה.

המפקד בן חנן נפצע (בפעם הרביעית במלחמה), קפץ מהטנק הפגוע כדי להימלט ובנוסף לפציעה – גם שבר את הרגל. נהג הטנק, צביקה רוזנצווייג, קפץ כדי לעזור לו. טען הקשר של הטנק, מנחם מרכוס נפגע והצליח להיחלץ. התותחן, הנרי וידאל ז”ל נהרג. בשטח נותרו לכודים בן חנן ונהגו, רוזנצווייג. טיל נוסף פגע בטנק של אדיר שטרן. הוא נפצע, וכך גם התותחן. נהג הטנק וטען הקשר הצליחו להימלט. גם הם נותרו לכודים בשטח.

החילוץ

מי שנשאר בחיים התמקד בניסיונות לחלץ את הפצועים: חגי צור חילץ תשעה אנשי צוות, ובמקביל התפשטה השמועה על פציעתו של בן חנן. חברו הטוב של בן חנן, גיבור סיירת מטכ”ל, יוני נתניהו ז”ל עמד בראש הכוח המוביל שנכנס רגלי לשטח בשקט, חילץ את בן חנן ורוזנצווייג, והחזיר אותם לישראל. אבל במהלך החילוץ, ביצע הכוח טעות גורלית: נתניהו וחייליו לא התעכבו כדי לבדוק אם נשארו הרוגים או פצועים בתוך הטנקים הפגועים. אם היו בודקים, היו מגלים בתוך אחד הטנקים את גופתו של הנרי וידאל ז”ל, ובטנק אחר – את אדיר שטרן הפצוע ואת גופתו של אדוארד אברמוב ז”ל.

בינתיים ירד לילה על רמת הגולן. נתניהו וחייליו כבר עזבו את השטח והסורים גררו את שלושת הטנקים הישראלים הפגועים שנותרו בשטח לתוך שטחם כדי שיוכלו להציג אותם לראווה כשלל ניצחון. כשהסורים נכנסו לטנקים, הם גילו שלוש גופות. כל אותו זמן, לצה”ל לא היה מושג על המהלך הסורי. במשך 11 חודשים המתינה משפחת שטרן לאות חיים מאדיר, או לעדכון מצה”ל לגבי מצבו. אבל למדור נעדרים לא היה מושג על כך ששטרן נעלם. למעשה, בצה”ל לא ידעו בכלל שנעלמו להם טנקים או מה עלה בגורל החיילים שבתוכם.

החיפושים אחר אדיר

מיד כשהוכרזה הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, ב-25 באוקטובר 1973, עלה משה שטרן על הרכב ונסע לתוך זירת הקרבות ברמת הגולן ולחפש בעצמו את בנו אדיר. הוא לא יכול היה לשאת יותר את אי הידיעה, ואת העובדה שלאף אחד בצה”ל – כולל מדור נעדרים – לא היה מושג אם אדיר נפל במלחמה או בשבי. “היה לו אישור כניסה של רשות שדות התעופה, הוא קיפל את האישור כך שיראה אישור צהלי ונסע” מספר רוני.

האיזור היה מלא עדיין בפגרי טנקים עשנים ואף בגופות של חיילים. בכל פעם שנתקל בכוח ישראלי, עצר אותם ושאל אם ראו את בנו. ברוב הפעמים נענה בשלילה, אבל לבסוף נתקל במג”ד מחיל השריון, סא”ל עודד ארז ז”ל, שזיהה את אדיר. הוא שבר את לבו של משה כשאישר, לראשונה, שבנו אכן נהרג במלחמה. “בוא”, אמר המג”ד, “אספר לך איך הבן שלך נהרג”.

במהלך הנסיעה הארוכה חזרה הביתה חשב איך לספר לשאר בני המשפחה. “בדיוק התקלחתי כשהוא הגיע”, משחזר רוני, “שמעתי קולות מוכרים אבל לא הבנתי מה הולך פה. כשאבא שלי חזר, הוא התקשר לדוד שלי ולעוד שכן שהוא גם רופא וביקש שיבואו, כי הוא לא יכול לבשר את זה לבדו. את הצרחה של אמא שלי שמעו בכל רמת חן”.

באופן אירוני, בזמן שהמשפחה ישבה “שבעה” והתאבלה על בנה, הגיע נציג מקצין העיר, כדי להודיע באופן רשמי שאדיר נעדר. משה סילק אותו בזעם. “מאז אותו יום, אימא שלי הסתגרה בחדר ופשוט לא יצאה”, אומר רוני, “היא יצאה משם רק כשהגיעה אלינו הביתה אמא של נעמן שני, שנהרג בכיבוש החרמון, שהצליחה איכשהו להוציא אותה החוצה. זה היה חיבור של אמא לאמא. וכשהיא יצאה מהחדר, היה ברור לכל המשפחה שאנחנו יוצאים למאבק”.

משפחת שטרן החליטה לפתוח בחקירה עצמאית משל עצמה, במטרה למצוא את גופתו של אדיר ולהחזיר אותה הביתה לקבורה. הכאב על היעדרה של גופה, העובדה שלא היה להם קבר לבכות לצידו, ייסרה את ההורים, משה ושרה, יותר מכל. “ההורים שלי הלכו להלוויות של חיילים אחרים, פשוט כי לא היה להם קבר”, אומר רוני בכאב, “הם היו הולכים לבית העלמין ונעמדים מול קבר אקראי של חייל”.

“בזמן שחיפשנו את הגופה, הסורים ירו עלינו”

לאחר חקירה מאומצת ואיסוף מידע, ארגן האב משה קבוצה של חמישה חברים ולוחמים שיעלו ביחד איתו לרמת הגולן.  אל הקבוצה הצטרף קצין בדרגת סרן, שהביא איתו משאית ונהג, וגם האח רוני, אז בן 17. “הלבישו אותי במדים כדי שאראה חייל מן המניין ואפילו נתנו לי נשק. נסענו לתל שאמס כדי לראות אולי בזמן שהסורים גררו את הטנקים הם זרקו את הגופות או קברו אותן”, משחזר רוני, “כשהגענו, עוד היה בשטח המון טנקים פגועים וחורים של פגזים באדמה. תוך כדי שסרקנו את השטח, פתאום התחילו לירות עלינו פגזי מרגמות. כשנפל הפגז הראשון, הקצין צעק לנו לשכב על האדמה, אבל אבא שלי המשיך ללכת. אני לפני צבא, מת מפחד, הם ירו עלינו 10 או 15 פגזים, ואני צועק לו: ‘אבא, תשכב!’ אבל הוא המשיך ללכת. לא יודע איך לא פגעו בנו”.

אחרי שהירי נרגע, הקבוצה המשיכה לסרוק את השטח בעקבות סימני הגרירה שהותירו הטנקים ורוני מצא את הקסדה של אדיר, שנמצאת היום בביתו, את רובה העוזי שלו שרוף ומקומט ואת המשקפיים המפוייחות של יוסי בן חנן. בשלב הזה זיהה רוני משהו שנראה כמו ארבעה קברים. כשהלילה ירד, נשלחו לשטח – תחת אש – כמה צנחנים, כדי לבדוק אותם מקרוב, אבל התברר שאין בהם כלום. “לא היה שום קבר”, אומר רוני, “ואנחנו התאכזבנו. אבל אתה תולה תקווה בכל דבר. חזרנו לבית, אבל אבא שלי לא שקט, אין לו בן”.

להאמין שאכן היה כך”

במהלך הנסיעה הארוכה חזרה הביתה חשב משה איך לספר לשאר בני המשפחה. הוא התקשר לדוד ולשכן רופא וביקש שיבואו, כי הוא לא יכול היה לבשר את זה לבדו. “את הצרחה של אמא שלי שמעו בכל רמת חן”

הוריו של אדיר הפכו לפעילים ציבוריים למען החזרת הנעדרים. למשה ניתן משרד בבסיס הקריה בתל אביב, והוא הפך לנציג משפחות הנעדרים בפיקוד צפון. במסגרת זו נפגש עם גולדה מאיר, אבא אבן, משה דיין והנרי קיסינג’ר – אז שר החוץ של ארצות הברית. “צריך לזכור שזה לא כמו היום, שהורים מתקשרים לסלולארי של המפקד כדי להתלונן”, מציין רוני, “אז היו פחד ורתיעה מהמפקדים. אבל ההורים שלי לא שתקו. אבא שלי התעקש שלא תתקיים הפסקת אש ללא החזרת שבויים וחללים. גם אימא שלי היתה פעילה מאוד: היא נפגשה עם האלוף יצחק חופי (אז אלוף פיקוד צפון) ואפילו שלחה מכתב לאמא של חאפז אל אסאד (אביו של בשאר ושליט סוריה דאז) וביקשה שתעזור”.

משה שטרן רואיין לעיתון מעריב על-ידי הכתב מנחם תלמי שפרש את הסיפור על פני כפולת עמודים. מריאן מילר הייתה בהריון כשקראה את הכתבה המרגשת. היא הבטיחה לעצמה כי אם בעלה ישוב בשלום מהלחימה בחזית הדרומית ויוולד לה בן, היא תקרא לו אדיר. לימים נקרא התינוק שנולד אדיר מילר.

הייסורים של משפחת שטרן הסתיימו רק אחרי 9 חודשים עם חתימת הסכם הפסקת האש עם הסורים. בהסכם הוחלט שהמדינות יחזירו זו לזו גם את השבויים, אך גם את החללים. משפחת שטרן הצליחה לשכנע את אחד מהקצינים שהשתתפו בטקס לצלם את אותו בחשאי. זה קרה כמעט שנה אחרי תום המלחמה. בדיעבד התברר למשפחה, שהגופות נקברו תחילה בסוריה, בקבורה יהודית כשרה, על ידי רב הקהילה היהודית בסוריה, הרב אברהם חמרה. הרב עלה בהמשך לארץ ונפגש עם בני המשפחה. “הוא סיפר לי שלקחו אותו לבית הקברות האיטלקי ליד קוניטרה ושם הוא ערך טקס קבורה יהודי לחיילי צה”ל שגופותיהם היו בידי הסורים”, נזכר רוני, “לפי הסיפור שלו, הם כיבדו את החיילים ולא פגעו בגופות. אני רוצה

סגירת המעגל לוותה בכאב מר. עם זיהויה של הגופה, ניגש למשה האב קצין ביחידה לאיתור נעדרים וחשף בפניו מידע חדש, שטילטל אותו. “הוא אמר שרוב הגופות הגיעו בסרבלים ובמדים, שאיתם הם יצאו לקרב. אבל אדיר הגיע ללא הסרבל, ועם עם סימני חבישה של הצבא הסורי, מה שגרם להם להאמין שהוא אולי נפצע בטנק, אבל מת בשבי. ואז אתה אומר: ‘קיבינימט, הבן אדם לא מת, הוא לא נהרג שם. הוא נשאר בחיים. אולי אפשר היה להציל אותו”.

“הייתה שם פאשלה”

למעלה מאלף אנשים הגיעו ללוויתו של אדיר שטרן. חלק ניכר מהם לא הכירו אותו, אבל כן הכירו את סיפורה של המשפחה, שנאבקה כדי להחזיר את גופת בנה הביתה. “אני זוכר שעמדתי והסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי רק אנשים”, משחזר רוני, “הסתכלתי על הארון ואמרתי לעצמי: ‘אח שלי שוכב פה’ אבל לא קלטתי כלום. חשבתי שאני אבכה, אבל כשהלכתי עם אחותי ועם ההורים מאחורי הארון – לא עיכלתי. רק כשהורידו אותו לתוך האדמה התחלתי להישבר. כל עוד הוא לא היה קבור, חיינו בין ייאוש לשביבי תקווה. כשהוא נקבר – זה נגמר”.

ההנצחה

ההורים משה ושרה נפטרו זה מכבר. אחיו של אדיר, רוני שטרן, נמצא בקשר עם חטיבה 188 ב-43 השנים האחרונות. “החלק המרכזי בהנצחה של אדיר הוא הקשר ההדוק עם החטיבה וזאת אני עושה בכמה מישורים. גייסתי את תושבי העיר גבעתיים ואת ראש העיר רן קוניק ויחד אנחנו מאמצים את החטיבה. כל תלמידי בתי הספר בגבעתיים מכינים “שי לחייל” המגיע ללוחמי החטיבה בגזרות השונות,  60 חיילים בודדים זוכים לטיפול מסור ומקבלים שי אישי בראש השנה ובחג הפסח ואירוע השיא מתקיים ביום העצמאות – גבעתיים היא הרשות המונציפאלית היחידה שקיבלה אישור להקים חניון טנקים” אומר לי רוני בגאווה.

רוני גם מרצה בפני קבוצות של “נערי רפול” אותן הוא מביא לחדר הבנים בבי”ס רמת חן ושם הוא מספר את סיפורו של אדיר ואת סיפורה של חטיבה 188. בשנת ה-39 למלחמת יום הכיפורים נכתב והולחן שיר לזיכרו של אדיר והוא מושמע בכל הטקסים הרלוונטיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.