דוקטור תצחיק אותי

סיפורו של הליצן הרפואי ד”ר אמנון רביב

מאת: נעמי לבנון-קשת

מידי בוקר, כשד”ר אמנון רביב נכנס בשערי אחת ממחלקות בתי החולים אותם הוא פוקד בקביעות, אפשר לראות את החיוכים מתפשטים על פניהם של המטופלים. בין אם הם מטופלי המחלקה האונקולוגית, בין אם הם מטופלי הדיאליזה, ובין אם הם ילדים ממחלקות שונות – הם יודעים שמחכה להם שעה של נחת. שעה של חיוכים, שירים לעתים אף ריקודים – שישכיחו מהם ולו לזמן קצר, את שיגרת המחלות והטיפולים.

אמנון (58), תושב גבעתיים, למד לתואר ראשון בתיאטרון, באוניברסיטת תל אביב ולתואר שני בלונדון. הדוקטורט שלו בליצנות רפואית, מאוניברסיטת חיפה, שעל עבודתו שקד 4 שנים בהנחיית שני פרופסורים – הוא הראשון והיחיד מסוגו בעולם. “ב-2006 נפתחה שם, לראשונה בעולם, תכנית שלימה לתואר ראשון בליצנות רפואית, ואני לימדתי במסגרתה. בראשה עמד ד”ר עטי ציטרון, לימים פרופסור שהיה אחד המנחים שלי לדוקטורט. לצערי התכנית גוועה לאיטה, ואני מקווה שעכשיו מקימים כזו בתל חי”.

הדוקטורט שלו בליצנות רפואית, מאוניברסיטת חיפה, שעל עבודתו שקד 4 שנים בהנחיית שני פרופסורים – הוא הראשון והיחיד מסוגו בעולם.

שילוב של תיאטרון ומוסיקה

הוא נולד ברחובות ושנות ילדותו ונעוריו עברו עליו באשקלון, ברשפון ובבאר שבע. את שירותו הצבאי עשה בחיל הים בשארם א-שייח. תיאטרון, ובעיקר מוסיקה – היו מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהווייתו. הוא נגן גיטרה, מלחין ומופיע. היום, כאב גאה לתאומים בני 21 – ים, מוסיקאי הלומד ב’רימון’, ותות, בוגרת ‘תלמה ילין’ ומנגנת בפסנתר – הוא מאושר להופיע עם בנו בהרכב משלהם ‘צרצר’ והשניים מוציאים בקרוב דיסק שני.

בתום השירות הצבאי שלו נסע, עם ואן משופץ, ועשה, במשך 4 שנים בכל רחבי אירופה – מופעי רחוב: תיאטרון, ג’אגלינג, ליצנות והרבה מוסיקה.

“החזרה שלי לארץ היתה פתאומית” – הוא מספר – “אמי חלתה בסרטן ועברה ניתוח. מיד הגעתי ובמשך חודשים הייתי צמוד אליה וליוויתי אותה להקרנות. במהלך התקופה הזו צחקנו המון. כשהיא הבריאה החלטתי שאכנס לשמח אנשים השוהים במקומות האלה. הרעיון היה ‘תקוע’ לי בראש אבל עברו עוד שנים עד שאכן התממש”.

ב-1995, עם ניסיון רב במופעי רחוב אבל בלי ניסיון במחלקות בבתי החולים – החל להיכנס בהתנדבות ולהצחיק את המטופלים. מאז 2004 הוא עובד במסגרת עמותת ‘רופאי חלום’, של קרן פילנור, המפעילה בקביעות כ-100 ליצנים רפואיים, מהם כמחצית הן נשים,  ב-29 בתי חולים ברחבי הארץ.

“הם אלה שדחפו את הנושא כולו מחוץ למסדרונות והפכו את הליצנות הרפואית לחלק מהפרוצדורה הרפואית. הודות להם הפכנו לראש-החץ בנושא. בעולם אנחנו נחשבים כמובילים, כנושאי הדגל, ואני גאה על כך מאד” – אומר אמנון.

‘ליצנות רפואית – המופע המרפא’

הוא עובד כל ימות השבוע, במחלקה האונקולוגית-מבוגרים בשיבא, במחלקה האונקולוגית-מבוגרים בבילינסון, שם הוא גם מלווה ילדים להקרנות, וכן בבית החולים השיקומי הרצפלד, בגדרה. בקרוב יוצא בארה”ב ספרו: ‘ליצנות רפואית – המופע המרפא’ – בהוצאת ‘סיגל בוקס’ ובהפצה של אוניברסיטה בשיקגו. “זהו ספר ראשון המנתח את הנושא באופן מעמיק ואקדמי, וכלל חלק מעבודת הדוקטורט שלי”- מסביר אמנון, שבנוסף לעבודתו בבתי החולים השונים גם מלמד קורס ליצנות בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, וכן קורס דומה במכללת תל חי, בחוג דרמה-תראפיה: “זה מעניק כלים של הומור כשבאים לטפל בחולה. היום כולם כבר מכירים בחשיבות הנושא ועובדה שהוא נכנס לאקדמיה ובהדרגה מקבל הכרה מימסדית”. אם לא די בכל אלה הוא גם מלמד ילדי כיתות ז-ח בבית הספר למחוננים ‘ורדי’ בראשון לציון –קורס בהומור. “הם מרותקים לזה, לכל מנגנון ההומור והשלכותיו”- הוא אומר.

הנוכחות שלי כליצן רפואי עשתה לילדים ממש טוב! בצהריים עשיתי להם, בחדר האוכל, ‘קרב צ’יפסים’ והיה שמח.

‘מי צריך אנשי מקצוע כשיש ליצן רפואי’!

ב-2004 עשה צעדים ראשונים בליצנות רפואית, בבית החולים ‘ברזילי’ באשקלון, ופגש ילדים חולים מישובי עוטף עזה. הוא שם לב כי כשהחלימו – לא ממש ששו לשוב לבתיהם, בישובים שסבלו אז מטילים. אשקלון, באותם ימים, הייתה עדיין מחוץ לטווח הטילים והם חשו בטוחים להשאר בה. ב-2007 נחתה רקטה בשדרות, בסמיכות לאוטובוס ובו 35 ילדים, שהובאו, אחוזי חרדה, ל’ברזילי’ – במטרה להרגיעם.

“משום מה לא קראו לי, למרות שהייתי שם!” – מספר אמנון – “תחת זאת כונסו הילדים בחדר גדול עם רופאים, אחיות, פסיכיאטר, פסיכולוגים, ודיבורים. נכנסתי לחדר על דעת עצמי והפסיכיאטר עשה לי סימן להסתלק. התעלמתי ממנו, התיישבתי בצד והתחלתי, בשקט, להצחיק אותם. בהדרגה ‘נדלקו’ להם העיניים והצבע חזר לפניהם. דווקא הנוכחות שלי עשתה להם ממש טוב! בצהריים עשיתי להם, בחדר האוכל, ‘קרב צ’יפסים’ והיה שמח. מאוחר יותר נודע לי ששני סגני המנהל של בית החולים נכנסו וראו במו עיניהם עד כמה דווקא הפעילות שלי עזרה לילדים.

בהמשך הוא עבד, במקביל, במרכז השיקומי ‘הרצפלד’ בגדרה, במחלקה הגריאטרית ובמחלקת הדיאליזה. ואז באה העבודה עם ילדים חולי סרטן בשיבא. ב-2012 הוצע לו, לראשונה, לנסות לעבוד גם באונקולוגית מבוגרים, בשיבא. “זה היה אתגר ומהר מאד ראיתי, שלא פחות מילדים – גם המבוגרים זקוקים להומור וזה עוזר להם מאד”- משחזר אמנון.

“העובדה שבמקביל לעבודתי עם חולים במחלקות בבתי החולים השונים, אני מלמד בכמה וכמה מוסדות, ובנוסף גם מקפיד לנגן עם בני ים, להלחין ולהופיע – מאזנת לי את המפגשים האינסופיים עם חולים, רובם סופניים, ועם המוות – שתמיד נמצא ברקע” – אומר אמנון.

כאמור, תחילת דרכו היתה במחלקת ילדים ‘רגילה’, והוא ממליץ לכל ליצן רפואי מתחיל – לנהוג כך. “כי זה בונה חוסן נפשי להתמודד עם ההמשך” – הוא מסביר – “ככלל, עם ילדים תמיד יותר קשה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרטן, אבל בהחלט קשה גם עם מבוגרים.

“נוצרים קשרים אישיים, סוג של קירבה, גם עם המבוגרים החולים וגם עם ילדים. לקשר האישי שנוצר בינינו, לחיבור האמיתי הזה – יש חשיבות עליונה שכן בהיעדרו לא יתרחש התהליך התרפויטי, וכיום כבר הרבה מחקרים מוכיחים זאת” – מסביר אמנון.

קסמים, בובות אצבע, משחקים, ומוסיקה

לדבריו 95% מהליצנים הרפואיים עובדים עם ילדים, לאו דווקא במחלקות אונקולוגיות אלא בכלל המחלקות ועם ילדים בכל המצבים. גם הוא עושה זאת: קסמים, בובות אצבע, משחקים, והרבה מוסיקה שירים וריקודים – הכל בהתאם לגיל. ככלל, לרוב הליצנים הרפואיים יש נגיעה כזו או אחרת לכלי נגינה כי יש לזה השפעה גדולה על מטופלים בכלל ועל גריאטרים בפרט.

הוא עובד כמעט יום יום, לפעמים 4 שעות, לפעמים 6 שעות. מחליף תלבושות, משנה אביזרים, ותמיד תמיד הגיטרה איתו בכל מקום. כל הזמן הוא קשוב למטופל שמולו  ומתאים עצמו למצב הנתון. זוכר כל הזמן שהליצן הוא לא מרכז המופע אלא החולה – שאותו צריך לחזק.

כששואלים אותו עד מתי אפשר להמשיך בעבודה כזו הוא אומר: “כל עוד יהיה לי ענין וכמובן כוח. פיזי ונפשי. אי אפשר לעשות עבודה כזו מבלי שהיא תשנה אותך – בעיקר לטוב, אבל גם תשחק אותך, אבל בסך הכל אני בן אדם אופטימי ושמח ומקווה להמשיך בזה כמה שיותר”.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.