הרנסאנס של מיכה

התפנית בחייו של מיכה מסינגר שהובילה אותו לאחר שלוש החייאות להיות

לפסל מוביל בארץ

נעמי לבנון-קשת
צילום: איציק רובין

DSC_3552-002

 

כשהסתיים הטכס המרגש בו קבל האמן מיכה מסינגר את אות ‘יקיר העיר’ מראש העיר, רן קוניק, הוא יצא החוצה ושם קבלה את פניו גברת עם זר פרחים גדול, שבישרה לו שהוא לא רק יקיר העיר גבעתיים אלא גם יקיר מכון הלב של בית החולים שיב”א.dsc07004

לא בכדי הפך מסינגר, אמן מוערך, ליקירם שלכולם. זהו איש שכולו נתינה, עם כל הלב,תרתי משמע, והכל התחיל כשפתאם, ממש באמצע החיים, ביוני 1990 – הוא קבל דום לב. הואהובהל לבית החולים שיב”א, כשבדרך עבר שלוש החיאות. מכאן ואילך קבלו חייו תפנית של 360מעלות, העלו אותו על מסלול האמנות, כשהוא מפסל בברזל, בד בבד עם מסלול ההתנדבות.

מסינגר נולד בחיפה ב-1943 בן יחיד להורים שנפגשו על האניה, בדרכם לפלשתינה ב-1933. בהיותו בן 4, ירדה המשפחה, עם עוד כמה עשרות משפחות של אנשי חזון ומעש שנאה דורשים ונאה מקיימים – לצפון ים המלח, שם הוקם מפעל חברת ‘אשלג’ בגלגולו הראשון, כשלצידו מחנה עובדים, שהתגוררו במקום עם משפחותיהם. אביו היה מהנדס המפעל, ומיכה זוכר כי בין הילדים שאיתם שיחק ולמד, היו, בין היתר, איש הטלויזיה אלישע שפיגלמן, יוסי לנגוצקי ואחרים- שגם הוריהם נמנו עםמקימי המפעל.

עם פרוץ קרבות מלחמת השחרור הוטסו האימהות והילדים במטוס דקוטה, לבסיס תל נוף ומשם הועברו למלון ‘סבוי’ בתל אביב, בו התגוררו בחודשים הבאים בעוד אבותיהם, שנשארו להגן על המפעל, יצאו יום אחד עם הספינה לכיוון סדום וראו בעיניים כלות איך הירדנים מעלים באש את המפעל ואת מחנה העובדים. בהמשך הוקם המפעל, המוכר כיום בשם ‘מפעלי ים המלח’ – בסדום. עם קום המדינה התאחדו המשפחות עם האבות ורבות מהן, בהן גם משפחת מסינגר, עברו להתגורר בבאר שבע והגברים נסעו יום יום למפעל בים המלח.

dsc04274הילד היהודי הראשון שהניף את דגל ישראל

ב-1955, כשהוא בן 12, נסע מיכה עם הוריו לשנה בגרמניה, כשהאבהתמנה לנספח המסחרי שם. הוא למד בבית ספר אנגלי בקלן, ובעיר זו גם חגג את בר המצוה שלו. “באותה שנה, התקיים טכס כלשהו בבית הכנסת בקלן והייתי הילד היהודי הראשון, שהגיע ממדינה ישראל והניף את דגל ישראל במקום” –  הוא נזכר ומוסיף: “שנה לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת סיני, חזרנו לארץ, לבאר שבע, ואבא שב לעבודתו במפעלי ים המלח. למזלי אני אדם שטוב לו בכל מקום בו הוא נמצא, וכיף לי גם עם הנדודים המשפחתיים”.

כשגמר את בית הספר היסודי החליט, בעצה אחד עם חברו הטוב, ללכת לפנימייה צבאית ‘מבואות ים’ במכמורת, שבאותן שנים עוד נקראה ‘ביתהספר לדייג’. הוא פנה למגמת מכונות, שכללה חרטות, נפחות ושאר מקצועות טכניים, שכן זו היתה נטייתו הטבעית מגיל צעיר והבחירה במסלול זה, בסוף שנות החמישים, היתה גם מקצוע מובטח לעתיד. ההמשך הטבעי, בגמר הלימודים שם, היה כמובן שירות בחיל הים ולשמחתו נשלח לשרת בזירת ים סוף, שם עשה מילואים, בשמחה רבה יש לומר, גם כשחצה כבר את גיל 40.

“מיד לאחר השירות ראיתי שמחפשים אנשים טכניים לצוות ההקמה של הכור בדימונה. התקבלתי ותוך כדי העבודה נשלחתי מטעמם, ללימודים בשלוחת הטכניון בבאר שבע, והתמחיתי באבטחת איכות”- הוא מספר.

פרק שני בחיים

בשנות ה-60′ נישא, בפעם הראשונה, ונולדו לו 3 בנים: רונן (46), ליעד (42) ועומר (38).  המשפחה התגוררה בדימונה, קרוב למקום עבודתו של מיכה. בשנת 80′ הוא התגרש ו-5 שנים אחר כך התחתן עם אריאלה אותה הכיר במקום עבודתה, משרד ראש הממשלה. השניים קבעו את ביתם בגבעתיים ונולדה להם בת אחת, מאיה (30).

“בדימונה עבדתי במחקר ופיתוח ולאט לאט הקמנו את הכור הגרעיני. אני הייתי אחראי על כל המפעלים בארץ שעבדו וייצרו עבורנו, ורוב הזמן, ב-30 שנות עבודתי שם, הייתי בדרכים”- הוא מספר על הפרק הראשון של חייו עוד בטרם התפנית הדרמטית, שאירעה ביוני 1990 ושהפכה אותם על פיהם.DSC_3560-002

“היינו בביתנו, בגבעתיים ואמרתי לאריאלה שאני מרגיש לא טוב. כמו פולניה טובה היא הציעה לי תה ואני אמרתי שצריך אמבולנס”- הוא צוחק בהיזכרו באותו אירוע – “באמבולנס קבלתי דום לב ועשו לי שלוש החייאות. הייתי שבוע בטיפול נמרץ, ועשו לי צינתורים. מכיוון שהיה ברור שלא אוכל להמשיך בתפקידי הקודם, בכור בדימונה, הוצע לי בעבודה לשמש חבר בוועדה לאנרגיה אטומית, היושבת ברמת אביב. במשך שנה עשיתי זאת והרגשתי כמו נטע זר, עד שהוצע לי לצאת לפנסיה מסיבות בריאות, וכך בגיל 48, מחיים מלאי פעילות, ענין ועשייה, מצאתי את עצמי, החל משנת 1991-  ‘פנסיונר-כפוי’. לקח לי בדיוק שלושה חודשים עד שהתחלתי בהתנדבות שלי, הנמשכת עד היום”.

מיכה מתנדב במכון הלב של שיב”א, על כל אגפיו. זה 25 שנה  מתייצב שם בכל יום ויום ב-7 בבוקר, ועובד כאיש הטכני של המקום, עד שעות הצהריים. מבחינתו זו ‘משרה מלאה’ שהוא עושה אותה עם כל הלב והנשמה, והם יודעים להעריך זאת. “כשקבלתי מהם את ‘יקיר המכון’, באותו יום שקבלתי את ‘יקיר העיר’ זה ריגש אותי עד דמעות”- אומר מיכה, שבימי הנשיא קצב קבל את אות ההתנדבות ומשר הבריאות קבל את אות המתנדב.

“אני הולך להיות פסל!”

שנה קודם לכן אמר לאריאלה, בנון-שלנטיות: ‘אני הולך להיות פסל’! היא לא בדיוק ידעה איך ל’אכול’ את ההערה הכאילו-אגבית הזו, וגם הוא עצמו לא ידע לאן כל זה יוליך אותו, שכן מעולם לא למד אמנות, לא הכיר אמנות מקרוב. “אבל ידעתי שאני רוצה להשאר קרוב למתכות. התחלתי לשחק עם הרתכת שלי ויצא לי פסל של סיסני, שהשאיר את אריאלה פעורת פה”- הוא מספר על תחילת דרכו כפסל – “שנה אחר כך כבר הוצגה תערוכת פסלים ראשונה שלי. כשתרמתי לשיב”א את הפסלים הראשונים שלי הם קבלו אותם בשמחה ורק אז גילו שאני איש טכני מיומן ומנוסה מאד, וכך הפכתי לאיש הטכני הקבוע שלהם, המבקר מידי יום ביומו במחלקות ובכל מקום שיש תקלה או בעיה – אני מוצא לה פתרון”

בשנים הראשונות הוא עבד מתחת לעמודי הבנין המשותף בגבעתיים עד שזה כבר ממש התחיל להפריע לשכנים ואז, כשכבר ידע שהוא אכן פסל, שכר מיכה סדנה מרווחת בכפר מע”ש בה הוא עובד יום יום, בשעות אחר הצהריים, אחרי שהוא מסיים את ‘עבודתו’ במכון הלב בשיב”א.

הוא עובד אך ורק בברזל, עושה עבודות גדולות, שחותמו ניכר בהן, וכל עבודותיו נתרמות ופזורות במכוני לב ברחבי הארץ. כמובן שהרבה מעבודותיו מוצבות בבית החולים שיב”א, אבל אפשר למצוא אותן גם ב’סורוקה’, ב’ברזילי’, ב’בילינסון’ ועוד. “זו תרומתי למכוני הלב שעושים מלאכת קודש”- הוא אומר – אני תורם לכל מה שנוגע ללב ולילדים”.

כך, בין היתר, הוא הכין את כל הפיסול הסביבתי להוספיס לילדים בשיב”א ובשעתו אף גייס את אמני גבעתיים, שבמשך 10 שנים היה יו”ר האגודה, לצייר לגלריית ההוספיס. במשך 8 שנים לימד פיסול סביבתי, בהתנדבות כמובן, את ילדי כיתה ח’ של בית הספר ‘בן גוריון’, בעיר, והעבודות קישטו את חצר המוסד.kise

הוא גם חבר בצוות החשיבה של מילב”ת – יחידה היושבת בשיב”א ומתכננת איבזור ייחודי לנכים וחולים ספציפיים – כזה שלא ניתן להשיגו בשום מקום אחר.

הוא חבר בעמותת חיל הים, משמש ‘מלווה’ בבית הספר לקציני ים באשדוד וחבר ועד העמותה ב’מבואות ים’ שבמכמורת- שם ישנו גן פסלים ימי, כמו גם באשדוד.  משפע הפעילויות הזה אפשר להבין שהוא איש עסוק עד מעל לראש, והוא נהנה מכל רגע. “אני חייב למלא בעשייה כל ‘חלון’ פנוי שאני רואה בלוח שלי. זה הסוד שלי. כנראה שאני היפר-אקטיבי, והייתי כזה גם בשנות עבודתי בכור בדימונה. בשעתו הכנסתי הרבה בוגרים בנושא אבטחת איכות – למפעלים שונים ותמיד היו אומרים לעבוד כזה: ‘אם אתה ‘בוגר’ של מיכה- אז אתה בסדר’. זה מחמיא לי”- אומר מסינגר שבין היתר מוצב פסל שלו לזכר אסון המסוקים בצפון, פסל באתר ההנצחה לחיל הים – בבסיס אשדוד, פסל לנופלים בוגרי תנועת ‘הצופים’- בבאר שבע, פסל לחללי השייטת  שנפלו בלבנון- במבואות ים, וכמובן בעירו, גבעתיים: פסל אחד בבית יד לבנים ופסל נוסף במכון המים, ועוד היד נטויה.

בסדנה שלו הוא מחזיק באוסף חנוכיות ברזל שיצר במשך השנים, “כי אני נורא אוהב חנוכיות”- הוא מודה בחיוך של ילד. לקראת החנוכה עוברות החנוכיות, בהשאלה, למחלקות השונות במכון הלב של שיב”א ולתיאטרון גבעתיים – כדי לשמח את כולם.

ומצב הלב שלו? מצויין כבר 26 שנה. ומה עם קצב הפעילות הקדחתני שלו? “אני לא מתכונן לוותר עד שההוא מלמעלה יגיד לי”- הוא צוחק ובנימה רצינית יותר יש לו מה להגיד על גבעתיים של כולנו: “גבעתיים  היא עיר מבוגרת. זאת עובדה. אבל זאת עיר עם חיבוק, שמלווה את המתבגרים והמבוגרים שלה ושומרת עליהם בכל דרך שהיא.  כל השירותים למבוגרים עובדים כמו שצריך ולאדם מבוגר חשוב לדעת שהוא לא הולך לאיבוד. שיש מי שדואג לו. כאן זה קורה  וזה משהו גדול וחשוב”

 

“גבעתיים  היא עיר מבוגרת. זאת עובדה. אבל זאת עיר עם חיבוק, שמלווה את המתבגרים והמבוגרים שלה ושומרת עליהם בכל דרך שהיא.  כל השירותים למבוגרים עובדים כמו שצריך ולאדם מבוגר חשוב לדעת שהוא לא הולך לאיבוד. שיש מי שדואג לו. כאן זה קורה  וזה משהו גדול וחשוב”.

הוא עובד אך ורק בברזל, עושה עבודות גדולות, שחותמו ניכר בהן, וכל עבודותיו נתרמות ופזורות במכוני לב ברחבי הארץ… “זו תרומתי למכוני הלב שעושים מלאכת קודש” – הוא אומר – אני תורם לכל מה שנוגע ללב ולילדים”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השלימו בבקשה את בדיקת האבטחה

Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.