מוסיקה בגיא צלמוות

צלילים ממחנות ההשמדה

ד"ר עמית ויינר מנציח את מלחינים יהודים שנספו בשואה בפרויקט בינלאומי מיוחד ומרגש

נעמי לבנון-קשת 

ד"ר עמית ויינר מגבעתיים, בסך הכל בן 36, פסנתרן, מלחין פורה מאד וכבר מכהן כראש המחלקה ליצירה רב-תחומית בפקולטה למוסיקה רב-תחומית,  באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

במקור הוא ירושלמי שגדל בבית של הורים אוהבי מוסיקה ונגנים חובבים. הוא עצמו ניגן מגיל 6. התחיל בפסנתר, עבר, בגיל העשרה, לגיטרה חשמלית ובהמשך לתופים. בכיתה י"א הגיע לתיכון שליד האקדמיה למוסיקה ומחול, שבאותן שנים הייתה ממוקמת ממש ליד בית ראש הממשלה. "אני עוד זוכר שיצחק רבין, כשהיה עובר, היה מנופף לנו לשלום" – הוא אומר בחיוך.

את שירותו הצבאי עשה במודיעין, 'ליד הבית', באזור ירושלים בידיעה הברורה שמיד בתום השירות הוא ממשיך ללמוד באקדמיה. "התחלתי כפסנתרן קלאסי אך מהר מאד נמשכתי לקומפוזיציה והיום אני בעיקר מלחין" – מספר עמית שעשה תואר ראשון ומיד לאחריו את השני, בקומפוזיציה קלאסית, והמשיך היישר לאוניברסיטת בר-אילן לדוקטורט בקומפוזיציה קלאסית, אותו קבל בגיל 32!

לפני 3 שנים נישא לורד, העובדת ביעוץ אסטרטגי בחברת יעוץ עסקי, והשניים קבעו את מושבם בשכונת בורוכוב בגבעתיים. "מקום קסום ששומעים בו, מהבתים, אנשים שמנגנים בכלים שונים. ממש תענוג" – מחייך עמית.

חי ונושם מוסיקה

"אני מלמד אותם את השיר, הם חוזרים אחרי שורה אחר שורה, עד שכל האולם, שר בקול רם במלוא הגרון את השיר הזה ויש לכך אפקט חזק ומדהים וגם משאיר להם שיר למזכרת מהאירוע"

המוסיקה וההלחנה הן מרכז חייו. אך ממש במקביל לעיסוק האינטנסיבי במוסיקה הוא מקדיש הרבה זמן, מחשבה ואנרגיה לנושא …. השואה! ובעיקר למוסיקאים יהודים שנספו בשואה.

העיסוק, הכמעט אובססיבי שלו בשואה, משותף לו ולאביו. למזלו הוא גדל עם סבים וסבתות משני הצדדים, שהצליחו, בצעירותם, לצאת בזמן, ולהגיע לישראל, אך בני משפחותיהם נספו בשואה. "סבא ישראל ויינר, מצד אבא, הגיע לארץ ישראל מלבוב בהיותו בן 17 בלבד. הוא הגיע לבד ובשלב מסוים נסע לבקר את המשפחה וניסה לשכנעם לבוא עמו לארץ, אך הם, שהחזיקו בבעלותם  מפעל לנקניק, סירבו. הוא חזר לארץ לבד וניצל. הם ניספו כולם" – מספר עמית – "השואה תמיד הייתה אצלנו בבית וגם כיום, כשאני בוגר, יש לי מדפים עם ספרי שואה. מגיל צעיר אני ממש חוקר לעומק את הנושא כי הוא באמת ובתמים מעניין אותי. זה בדם. בהיותי בן 25 נסעתי עם אבי ועם אחי למסע שורשים בלבוב, וביקרנו במחנות ריכוז. זה היה מסע שרשים פרטי שלנו, שמבחינתנו היה חזק מאד. כמוסיקאי, אני גם עוסק הרבה במוסיקה הגרמנית ומצאתי ספרים רבים העוסקים במוסיקה בתקופת השואה".

פרויקט הנצחת השואה

כל זה הביא אותו, לפני 6 שנים, ליזום, בשיתוף יד ושם', פרויקט ייחודי ויוצא דופן, במסגרתו התקיים, ביום השואה, באתר 'יד ושם' –  קונצרט לבני נוער, שבמהלכו סיפר עמית על 7 מלחינים יהודים שנספו בשואה, ואשר כתבו גם במהלך השנים הנוראות בהן שהו במחנות ריכוז, בעיקר בטרזינשטט – וביחד עם עוד 6 סטודנטים -נגנים מהאקדמיה ביצעו את יצירותיהם.

התלמידים, מסתבר, היו מרותקים. סוף סוף אירוע עם תוכן ו'מס ערך מוסף' ולא עוד טכס על יום השואה. גם ב'יד ושם' התלהבו, ומהר מאד הפך הפרויקט לסיפור הצלחה בינלאומי, זאת לאחר שמשגרירויות ישראל פנו אליו וביקשו כי יופיע גם בארצות בהן הם משמשים שגרירים – וזאת ביום השואה הבינלאומי, שקבע האו"ם, החל בכל שנה ב-27 בינואר.

בין המלחינים היהודים שיצירותיהם מבוצעות באירוע הזה: אילזה ובר, מצ'כיה, שעבדה כאחות במירפאת מחנה טרזיינשטט, ותוך כדי עבודה כתבה לילדים החולים שירים ולחנים ואף ביצעה אותם כשהיא מנגנת בגיטרה. אילזה ובנה טומי נשלחו לאושוויץ ונספו. בעלה וילי ובר שרד ולאחר המלחמה הוציא ספר שירים שכתבה רעייתו, רובם לילדים. מלבד אילזה מבוצעות יצירות של גדעון קליין שניספה בהיותו בן 26, של האנס קרזה שכתבה את אופרת הילדים המפורסמת 'ברונדיבר', של ויקטור אולמן, המלחין המודרניסטי שבחבורה הזו, של פאבל האס, של ארווין שולהוף וכן שירים של מרדכי גבירטיג.

"הגעתי למלחינים הללו כי כיום יש הרבה מחקר על המוסיקה שנוצרה בשואה. בעצם התקופה הנוראה הזו – אנשים יצרו, ובכל קונצרט כזה, שבו אני קודם כל מספר על המלחינים ואחר כך מבצעים את יצירותיהם.

'מוסיקה בגיא צלמוות'

אני אומר להם בפשטות: 'זו התרבות שלנו, ששרדה והנה אנחנו שרים שיר, ביחד. הנאצים רצחו 6 מיליון מבני עמי – אך התרבות שלנו שרדה'

ב-6 השנים האחרונות הוא הופיע עם הפרוייקט שלו: 'מוסיקה בגיא צלמוות', שכותרתו באנגלית היא: MUSIC IN TIMES OF TRAGEDY  – בנפאל, טייוואן, מיאנמר, תאילנד, וייטנאם ובשנה הבאה יופיעו בסינגפור.

"אני מגיע כמה ימים לפני כל אירוע כזה ומתאמן עם הנגנים המקומיים שאותרו על ידי השגרירויות שלנו ונבחרו לקחת בו חלק, לאחר שקודם לכן קבלו ממני את היצירות שינוגנו. העבודה המקדימה עם הנגנים המקומיים מרגשת במיוחד כי הם נחשפים לראשונה לנושא השואה בכלל ולחלק המוסיקלי בפרט" – מספר עמית על דרך עבודתו בפרוייקט – "בכל פעם מחדש זה מרגש מאד. לאירוע, שמתקיים באוניברסיטאות, מגיעים תמיד נציגים דיפלומטיים ממדינות רבות והקהל הוא, לרוב, סטודנטים מכל תחומי הלימוד, וכן תיכוניסטים. מי שהכי מתרגשים הם דווקא הדיפלומטים וכל הנציגים הזרים הבאים לקונצרטים האלה. הם שבעים מטכסים רשמיים  וחלקם מגיעים אלי, בסיומו, ממש בדמעות ומספרים על החוייה שעברו. מבחינתי זהו קונצרט על תרבות יהודית שהושמדה – וזו בדיוק המטרה. אני מוסיקאי. לא היסטוריון".

בנובמבר 2017 יתקיים הקונצרט הזה בבנייני האומה בירושלים. בינתיים זהו פרוייקט הממשיך בהצלחה גדולה והביקוש לו הולך וגובר, כשבכל פעם שמגיעים למדינה כלשהי – מקיימים 4 קונצרטים, בבוקר ובערב. עמית מקפיד לסיים כל קונצרט בשירה בציבור של כל הקהל, מבוגרים וצעירים, של שיר אחד קבוע: 'שנות ילדות' של מרדכי גבירטיג, בתרגום לאנגלית.

"אני מלמד אותם את השיר, הם חוזרים אחרי שורה אחר שורה, עד שכולם, כל האולם, שרים בקול רם במלוא הגרון את השיר הזה ויש לכך אפקט חזק ומדהים וגם משאיר להם שיר למזכרת מהאירוע. לאחר השיר ולפני פרידה אני אומר להם בפשטות: 'זו התרבות שלנו, ששרדה והנה אנחנו שרים שיר, ביחד. הנאצים רצחו 6 מיליון מבני עמי – אך התרבות שלנו שרדה'. וזה משאיר רושם רב".

המוסיקה מדברת בעד עצמה

אם לא די לו בכך הרי שהד"ר עמית ויינר עוסק גם בהלחנת מוסיקה ל…סרטים אילמים!  לא מכבר פנה אליו הווארד אליאס, יהודי מהונג-קונג המנהל את פסטיבל הקולנוע היהודי המתקיים שם בכל נובמבר, וביקש כי ילחין מוסיקה לסרט אילם, יהודי, משנת 1922: "צרה ושמחה" ויבוא לבצע אותה, עם ארבעה נגנים מקומיים, בערב הקרנת הסרט.

"עבדתי גם עם יעקב גרוס, שהלך לעולמו לא מכבר, על סרט אילם משנת 1916, שהוא שיחזר: "חיי היהודים בארץ ישראל"- ולבקשתו כתבתי מוסיקה לסרט וניגנתי בעת הקרנתו בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. בנוסף כתבתי מוסיקה לשני סרטים דוקומנטריים איטלקיים: 'ילדי השואה' ו'בחיפוש אחר שרשי הרשע'.

חייו סובבים סביב המוסיקה. הוא מנגן בקונצרטים. מלחין לתזמורות בהן הסימפונית ירושלים, קמרטה ירושלים, סימפונט באר שבע ועוד. ותמיד מופיע גם בערב יום השואה, המצוין בארץ, לפעמים במסגרת 'זיכרון בסלון', לפעמים במועדונים בישובים קטנים. מוכן לבוא לכל מי שמזמין ורוצה לשמוע צלילים של מלחינים יהודים שנספו השואה, ובדרך זו לסייע בשימורה.