לא שכחנו

בראיון מרגש מספר עזר גריידי על בנו יפתח שנרצח לפני שנתיים וחצי במהלך קטטה במועדון. על המשפט המתמשך, השליחות, ההתפקחות והתובנות. ולמה זה בקלות יכול לקרות לכל אחד

בטי בן בשט 

 יפתח גריידי היה בחור צעיר ומבטיח והוא נרצח סתם. כמעט בן 19 במותו. יפתח בסך הכל נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושילם על כך בחייו. יפתח נרצח ב 21 באפריל 2014 במועדון "שש" ברעננה. לא הייתה מטרה או אידיאולוגיה נשגבת לרצח הזה. לא תאונה ולא מחלה. יפתח נרצח בגלל עודף אלכוהול ואלימות. יפתח נרצח סתם. וזה יכול לקרות לכל אחד, בכל מקום. כי בשנים האחרונות האלימות נמצאת בכל ערוצי התקשורת שלנו. בשיח הציבורי, בתוכניות ריאלטי, בשיח הבינאישי, בהתלהמות, במדיה החברתית, בפוליטיקה, בכל מקום. וגם בחסות החוק.

עזר גריידי מתגעגע לבן שלו. הוא יושב מולי ומספר לי על יפתח בעיניים נוצצות. כשאנחנו מדברים על הרוצח עזר חוזר ומדגיש "הוא רצח משפחה שלמה. כל החיים שלנו השתנו, שום דבר כבר לא נשאר כפי שהיה".

משפט הרצח מתנהל עד היום. כמעט שנתיים וחצי למשפט רצח בסיטואציה שבה הרצח היה ברור, הרוצח הודה, העדים העידו וכולם מבינים מה היה שם. ובכל זאת למערכת המשפט לא בוער שום דבר. זו מערכת של חוקים וכללים שנמדדת ביכולת לכופף ולתרגם אותם מחדש. עורכי דין מתפלפלים, הצדק הפך לסחיר ונמדד בקשיחות ניהול משא ומתן ובלוחמה פסיכולוגית בין הצדדים.  "מעולם לא הסכמנו להסדרי טיעון. להרבה אנשים המקרה נראה אולי מורכב. עצם זה שהרוצח כבר הודה שהוא רצה לרצוח, למרות שיפתח לא היה המטרה שלו, לא היה לו דבר עם יפתח, הוא הודה שהוא נכנס למטבח ולקח סכין במטרה לדקור ולהרוג, אז אני לא רואה למה צריך לתת לו פרס בצורת עסקת טיעון, לבחור יש עבר מפואר של מעשי אלימות וזו דרך החיים שלו, אין פה מקום לרחמים על פושע כזה. פושעים כאלה לא באמת יוצאים מזה. לא קל לנו ואנחנו לא יודעים איך זה יגמר. במהלך המשפט הבנתי למה שבעים וחמישה אחוז מהתיקים נסגרים בעסקאות טיעון. אם פעם היה לי אמון במערכת הוא די נגמר. בתי המשפט ונציגי החוק צריכים לשאול את עצמם איך זה שרוב הציבור בישראל איבד את האמון בהם. הגעתי למסקנה הפשוטה שצדק נגמר בכסף וככל שיש לך יותר כסף תשיג את העסקה היותר טובה ולא חשוב מה עשית. מספיק להבין את האבסורד שבסיטואציה הנוכחית, מנסים להפחית את האשמה מרצח להריגה, כאילו שכל העניין היה תאונה. אני מקבל את הרושם שכל המערכת נמצאת בפחד, שכולם מפחדים מהעבריינים. זה עצוב מאוד אבל זאת המציאות. אין היום הרתעה ואין ענישה. הפשע משתלם אז מה הפלא שהאלימות בעליה."

עזר מעריך שהמשפט ימשך עוד כשנה. לצד הצורך לסיים עם המשפט והסחיטה הרגשית שהוא מייצר, עזר לא מוכן להתפשר. יפתח כבר לא יחזור אבל משהו חייב להשתנות.

במקביל עזר מנסה לחיות. לצד הגעגועים הנוראיים והזמן שעובר ולא מקהה את הכאב, לצד שגרה שצריכה להתנהל למען שפיות הדעת, עזר משאיר מקום גם לשמחה. הוא מתבונן בחברים של יפתח משתחררים ומתחילים לתכנן את הטיול של אחרי צבא. הוא אוהב ושמח על כל אחד מהם ובכל זאת יש תמיד ציפור קטנה שמנקרת ונוגסת בליבו, כי גם יפתח יכול היה להיות שם.

פצע שלא מגליד

מוות חסר משמעות מותיר את המשפחה הקרובה אבודה וקרועה. היכולת לצאת מתוך הכאב האישי החוצה מצריכה תעצומות נפש. "הכי קל להישאר בבית ולהתחפר" מסביר לי עזר. יש לו צורך עצום לגרום לכך שבני נוער ואנשים צעירים יקשיבו וילמדו ממנו. שמשהו יקרה והמוות הזה יצליח להעיר מישהו מתרדמתו ולו רק מפני שהיה זה מוות לחינם. מוות מיותר שאפשר היה למנוע. "ייקח עוד קצת זמן עד שנצליח להקים את המועדון לנוער בגבעתיים על שמו של יפתח. יש כבר תכניות והמקום מתחיל בפעילות, אבל ייקח זמן עד שיוצב השלט שאני מייחל לראות. גם כאן כמו בכל דבר יש פוליטיקה ותקציבים. ראש העיר הבטיח וכולם נרתמים. אני מאמין שבסופו של דבר זה יקום"

במקביל לפעילות להקמת המועדון עזר מופיע ומרצה ברחבי הארץ, בבתי ספר, בבסיסי צה"ל, בכל מקום שמוכן להקשיב. בשבילו זה הדבר הנכון, זאת השליחות "כי כשאתה רואה בני נוער שאחרי ההרצאה אומרים שהשתנה בהם משהו, זה שווה הכל. אני מדבר איתם על המקרה, על הסיפור האישי שלי, על הנזקים של האלכוהול, למה זה גורם ובאיזו קלות אפשר להיחשף לאלימות. אתה מקבל פידבקים מדהימים. לבית הספר אין את הזמן לעסוק בזה וברוב הבתים לא מדברים איתם על זה. אני מעביר ארבע חמש הרצאות בחודש ולמרות שזה שואב אנרגיה אני עושה את זה באהבה. זה עוזר גם לי להתמודד. כי זה לא משהו שיכול להעלם או משהו שאפשר לשכוח. ההנצחה במובן מסוים היא סוג של טיפול. זה עוזר לך להרגיש שהבן שלך קיים. תמיד יש את הצורך להרגיש אותו אפילו לשנייה וזה עוזר. דרך החברים שלו אני מרגיש אותו וזה נותן לי דרייב לעשות עוד ועוד. בסופו של דבר את הכאב אני חווה לבד. אני חושב שככל שהנוער יהיה חשוף יותר לנזקים הוא יפנים יותר. הם יהיו זהירים יותר וימנעו מקונפליקטים על כלום. לא מאמין שנצליח למגר לגמרי אבל לפחות ה"לי זה לא יקרה" צריך להתערער, כי זה כן יכול לקרות וזה יכול לקרות לכל אחד. די בשיכור אחד כדי לעשות נזק ולפרק משפחה לרסיסים. כשאתה רוצח אדם אחד, אתה רוצח גם משפחה וחברים שנושאים איתם פצע שלא מגליד."

"הורה ולא חבר"

אני חושבת על עזר שנפגש עם בני נוער ומקדיש לכך שעות וימים ואני מבינה שזו טיפה בים. האלימות סביבנו כל כך רחבה, כמו כדור שלג שמתגלגל ומזין את עצמו. אני שואלת את עזר אם זה לא מייאש והוא עונה לי ללא היסס "כן זה טיפה בים, אז מה? אז נוותר גם על זה?"

האלימות נמצאת בכל מקום, אדריכלי התרבות שלנו מעצבים אותה מחדש כמו הייתה שטיח או כורסא חדשה והיא הופכת לנועזת ולאכזרית יותר. מושכים ומותחים עד לגבולות הסדיסטיים ביותר. אין חמלה ואין רחמים. אין מחשבה על הרגע שאחרי וזה הפך לנורמה. "צריך להילחם ואם כל אחד יעשה טיפה, כמה שהוא מסוגל, בסוף זה מחלחל. אסור לזלזל בבני הנוער שלנו. הם צריכים את האנשים הנכונים שיכוונו ויתנו להם את הכלים הנכונים וגבולות. יש בני נוער שיושבים בבית ושותים עם ההורים. הורים צריכים להבין שהם לא חברים שהתפקיד שלהן לשים גבולות. להסביר לילדים מה אלכוהול יכול לעשות וממה צריך להיזהר."

אני שואלת את עזר איזה הורה הוא היה ליפתח "הורה" הוא עונה "לא חבר". בזהירות אני שואלת אם היה משהו שאם יפתח היה יודע היה משנה את מה שקרה. "קשה להתמודד עם גורל. זה מסוג הדברים שיכולים לקרות היום בכל מקום לכל אחד, בלי קשר לאיזה הורה היית." לעזר אין חרטות. הוא מפוקח עד כאב והידיעה שהדבר היחידי שיכול היה למנוע את הרצח הזה הוא כמות האלכוהול והאווירה האלימה, את התובנה הזאת הוא מנסה להחדיר למאזיניו הצעירים.

חברים מספרים על יפתח

בית הספר שמעון בן צבי בו למד יפתח, לקח על עצמו הוצאה לאור של ספר הנצחה. מספר תלמידים ראיינו וערכו את הספר בהנחייה של מתנדב מפרויקט פר"ח בתמיכה של משרד החינוך, ארגון יד לבנים ומשרד הביטחון. האירוע התקיים ביוזמתה ובתמיכתה של המנהלת אלה ספיר גונן וסגניתה שלומית דובדבני.

ב -22 לספטמבר יערך במועדון הגגוס ערב לזכרו ובו יחולקו ספרים לחבריו הקרובים. זה יהיה ערב של חברים מספרים על יפתח. "כשאני שומע את החברים שלו עד כמה הוא היה חשוב ודומיננטי לחיים שלהם, אני נפעם ומבין שכהורה הצלחתי לגדל ילד אכפתי שהחברים חשובים לו שהחברה חשובה לו, בחור שחשב תמיד בכובד ראש. סיים תיכון בהצטיינות והיה ספורטאי". אני נכנסת לרגע לנעליו של יפתח ושואלת את עזר מה לדעתו היה יפתח אומר על מפעל ההנצחה "אני חושב על זה כל הזמן. כל דבר שאני עושה אני חושב "מעניין איך הוא היה מגיב" ואני בטוח שהיה אומר לי "אבא, עזוב, תן לחיות בשקט. אני לא צריך את כל זה". הוא היה צנוע ומופנם, מעולם לא מוחצן למרות שהיה תמיד במרכז. לא הייתה לא מעולם נגיעה באלימות, הוא היה איש של שלום במלוא מובן המילה. אז חוץ מלהיות אבא גאה, אין לי דבר. אני הכי גאה בעולם".

יפתח גריידי נולד ב 22 בספטמבר 1995.

יפתח גריידי נרצח ב 21 באפריל 2014.

השנה, גם השנה, יפתח גריידי לא יחגוג יום הולדת.  

לידים:

"כי כשאתה רואה בני נוער שאחרי ההרצאה אומרים שהשתנה בהם משהו, זה שווה הכל"

"צריך להילחם ואם כל אחד יעשה טיפה, כמה שהוא מסוגל, בסוף זה מחלחל. אסור לזלזל בבני הנוער שלנו. הם צריכים את האנשים הנכונים שיכוונו ויתנו להם את הכלים הנכונים וגבולות"