עיתונאי לוחם

סיפורו של אילן גטניו

"כשאתה מתאמן באמנות בת 900 שנה, אתה מקבל תובנות של אלפי אנשים שלמדו במשך מאות שנים, וכל אחד מהם הוסיף שכבה נוספת לידע המצטבר…"

במקביל לקריירה העיתונאית שלי, המשתרעת על יותר מ-40 שנה, טיפחתי קריירה מקבילה, סודית, מסתורית, של אמנות הלחימה של הנינג'ה. זה התחיל בגבעתיים, כששכן שלי, דורון נבון, מרחוב המגדל, חזר משהות של שמונה שנים ביפן. פגשתי אותו במדרגות, ושאלתי אותו איפה היה ומה עשה. הוא תיאר, הסביר, ביקשתי שידגים ואז לקח אותי לסלון של אמא שלו, הפעיל עלי כמה תרגילים, ומאותו רגע החיים שלי השתנו, ואמנות הלחימה הפכה לדרך חיים. חשפתי אותו לקהל בישראל באמצעות כתבה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, וכשהוא פתח בית ספר, דוג'ו, הייתי ראשון תלמידיו. די מהר הגעתי להדרכה והייתי הראשון שפותח קבוצה אחרי דורון עצמו. אז החלו הנסיעות ליפן למאסטר הצומי מסאאקי, שאותו הקפדנו לבקר לפחות פעם או פעמיים בשנה, ולנסוע לכל מקום בעולם שבו העביר סמינר. הוא גם הגיע ארצה פעמיים, לתת סמינר למאות התלמידים שלומדים את האמנות הייחודית שלו. היום הוא בן 85, עם תנועה מדהימה וקלילה כמו של ילד קטן. יש לו ותק תנועה של 80 שנה, כי הוא התחיל ללמוד בגיל 5, ורואים את זה. האינטרנט מלא סרטונים שלו ויש לו אלפי תלמידים בכל העולם. הוא רואה את מה שהוא עושה כאמנות, ואומר לנו לחשוב כאמנים בזכות עצמנו.

גם אריה זקן צריך לאכול

זו אמנות מדהימה, שהגיל איננו מהווה בה מגבלה. אתה לומד להכיר את הגוף שלך, את היכולות שלו, מה אתה מסוגל לעשות כרגע, וכמו שד"ר משה פלדנקרייז אמר, "גם אריה זקן צריך לאכול. הוא לא יכול לרדוף אחרי הטרף, הוא אורב לו מאחורי העץ". עם הגיל אתה משנה את הדרך שבה אתה נלחם ומביא לעימותים את התובנות שצברת, את האמנות שלך. אתה לומד לעבוד בצורה רכה, ללא כוח, עם טכניקה ועם ניצול תכונות טבעיות, שלא כאן המקום לפרטן.

האמנות הזו, שהוא קורא לה "בודו טאיג'יצו" היא בעצם שילוב של תשעה בתי ספר מסורתיים יפאניים, שבהם לומדים עבודה עם סכין, חרב, כידון, סכיני זריקה, אבל בעיקר לומדים לעבוד עם הגוף, כי הגוף שלנו נשאר אותו גוף בלי קשר לנשק שאנו מחזיקים, או לא מחזיקים. אנחנו יודעים להפוך כל חפץ מחיי היום-יום לנשק קטלני. קוראים לזה נינג'יצו. זו האמנות של הנינג'ה, אותם מרגלים ביפאן הפיאודלית, שהיום הסתגלו לחברה המודרנית וממשיכים להתאמן ולהשתפר. במהלך השנים העמדתי דורות של תלמידים, כשאני מלמד במקומות שונים בגבעתיים. היום אני מלמד בגן עלייה שנייה. באוויר הפתוח. אני גם מעביר במקומות עבודה סדנאות קצרות של הגנה והעצמה אישית, שהיא מאוד דרושה היום בעידן שבו יש כל כך הרבה אלימות. אני מדבר לא רק על פיגועים ומחבלים, שגם זה מאוד חשוב, אלא גם ביטחון אישי של נשים ונערות, שלא יוכלו להתגבר על תוקף גדול וחזק מהן, על קשישים שלא יוכלו לעמוד בפני צעיר אלים שינסה לשדוד אותם, ויש לי כמה וכמה תובנות, שיאפשרו להם לחוש בטוחים יותר, ולא להיות קורבנות קלים. המטרה היא להקשות על התוקף ולנסות לגרום לו להבין מהר מאוד שהוא מטפס על העץ הלא נכון.

הניצוץ שלי

העברתי השתלמויות קצרות כאלה בהתנדבות בכמה מסגרות, כולל "ניצוצות", שהעברתי בבתי הספר "ברנר" ו"שמעוני" בגבעתיים. לימדתי גם ב"אורט" ביום חשיפה של תלמידי ח' לתכנים של בית הספר התיכון. אני שמח לחלוק את הידע שצברתי ב-42 שנות אימונים, וכבר חזרו אלי כמה תלמידים וסיפרו על סיטואציות שנחלצו מהם בזכות הלמידה אצלי. זה הסיפוק האמיתי שאני מקבל, כי זו ההוכחה שהצלחתי להעביר את הידע הלאה, ושאני באמת חוליה בשרשרת.

יש כאלה שרוצים ללמוד מגיל צעיר, אבל אני מעדיף להתחיל ללמד מגיל 14. אז מחלחלת בנו ההבנה, שתנועה חזקה מידיי עלולה לגרום ליריב האימונים שלנו פגיעה בלתי הפיכה. אנחנו לא רוצים פציעות. זה ממש מיותר. בקרב על החיים ועל המוות, צריך להסתכן, אבל באימון – חבל, כי שבר ביד בגיל צעיר רודף אותנו בגיל מאוחר. אין החלמה מלאה. זה כמו צלקת, אבל בעצמות.

תלמידים בכיתה ח' כבר יכולים ללמוד אמנות לחימה אמיתית, ואני לא מדבר על ספורט כמו ג'ודו או קראטה, אלא מיומנות שהיא הרבה מעבר לזה, כזו שתציל אותנו במקרה של סכנה ואפילו תמנע מאיתנו להיכנס אליה.

כדי לדעת לצאת מכל מצב של סכנה צריך להתאמן הרבה. סמינר או קורס קצר עלולים לתת למתאמן אשליה של יכולת, אבל בסמינר שלי אני אומר את האמת, שזה רק טעימה, רק הצפה למודעות של הלומד, של הסכנות שהוא יכול לדעת איך לצאת מהן. מי שרוצה יכול להמשיך וללמוד כדי שהמיומנות והיכולת יהיו חלק ממנו.

"…חזרו אלי כמה תלמידים וסיפרו על סיטואציות שנחלצו מהם בזכות הלמידה אצלי. זה הסיפוק האמיתי שאני מקבל, כי זו ההוכחה שהצלחתי להעביר את הידע הלאה, ושאני באמת חוליה בשרש "

לזה אני מתכוון כשאני אומר "דרך חיים". כשאתה מתאמן באמנות בת 900 שנה, אתה מקבל תובנות של אלפי אנשים שלמדו במשך מאות שנים, וכל אחד מהם הוסיף שכבה נוספת לידע המצטבר. זו לא אמנות אינסטנט שיצרו כמה אנשים שלמדו כמה תנועות מכמה שיטות. יש כאן עומק וידע, שהוא בהיקף של לא פחות מדוקטוראט. אנחנו מאוד מעריכים את הידע שקיבלנו מיפאן. יש כאלה שיגידו, מה צריך ללמוד חרב, הרי אין חרבות היום שאפשר להשתמש בהן. זה נכון, אבל לימוד החרב הוא רק אמצעי, כי בלמידה של שימוש בחרב אני לומד להיות מהיר יותר, לדייק יותר, ואחר כך כשאני בלי חרב, היכולת שלי נובעת מזה שהייתה לי חרב ביד.

היום כל אחד צריך את היכולת הזו כי החברה יותר אלימה מאי פעם. אנחנו צריכים את זה מול מפגעים שמגיעים עם סכין או מברג, מול אנס, מול שודד, ואם אתה עובד בבית מלון אתה צריך את זה מול אורח שמנסה להשיג באלימות דברים שלא מגיעים לו, ויש מקרים כאלה, לצערנו. זה לא אומר שמייד נפעיל את המיומנות שאנו רוכשים, להיפך. הביטחון העצמי המוגבר שלנו יאפשר לנו להבליג, לשדר עוצמה ולמנוע את העימות מלכתחילה.