הצרכים המיוחדים של כולנו

גם לדני יש צורך להגיע לאספות הורים, יש לו צורך ללוות את גילה ואחיה הצעיר עד לכיתה ולגן ויש לו צורך לראות אותה בהופעה של סוף שנה, בתערוכה של החוג או בכל אירוע אחר

בטי בן בשט

1. אורלי ודני היססו אם להיחשף ואם כן אז איך ואם איך אז מה יהיה המחיר. לאחר שהסכימו להיפגש איתי סיכמנו על שמות בדויים וכמה פרטים נוספים שיעברו שינוי קל. כל השאר אמיתי ונכון עד כאב. פגשתי זוג הורים שמקיימים נורמליות אף על פי ולמרות והם לא מבקשים שום דבר חריג.
2. נועה היא ילדה רגילה. אין לה שום ליקוי, מום או דפקט. היא סתם ילדה רגילה כמו כל ילד אחר. מוכשרת, חכמה, נבונה, גאונה בשביל הוריה, ילדה בשביל כל שאר העולם. ואין לה שום צורך מיוחד. היא צריכה מזון ומגורים כמו כולם. היא צריכה אהבה ותמיכה כמו כולם. היא צריכה חיזוקים ומשוב חיובי מהסביבה שלה. היא צריכה את הביטחון שמעניקים לה הוריה. היא צריכה שיקחו אותה לחוגים, שיבואו לאספות ההורים שלה בבית הספר, למפגשים, לטיולים, הכל כמו כולם. אם תסתכלו שמאלה – ימינה, זאת בקלות ילדה כמו זאת שלכם.
3. אז זהו, שלא.
4. לנועה יש שני הורים מקסימים, אורלי ודני. רצה הגורל ודני, אבא של נועה, מתנייד בעזרת כסא גלגלים. יש עוד כמה קשיים אבל נעזוב כרגע את התיק הרפואי שלו.
5. אורלי ודני הם זוג רגיל. נשואים חמש עשרה שנים. היא עובדת הוא כבר לא. אין להם צרכים מיוחדים. הם צריכים לגדל שני ילדים, הם צריכים אוכל בבית ומגורים סבירים, פרנסה כמובן, קצת בילויים, ארוחות משפחתיות, אולי חו"ל פעם בשנה, חברים, בריאות ונחת. הם צריכים שירותים קהילתיים כמו כולם, הם צריכים חניה ליד הבית, שרותי תברואה, שיהיה חינוך טוב לילדים. הם צריכים מה שכולם צריכים.
6. אורלי ודני הם זוג נחמד, לא עושים עניין מכל קושי, אופטימיים מתוך בחירה. לדני יש חיוך מבוייש וקול שקט. אורלי עושה את רוב המלחמות כשצריך. כסא הגלגלים של דני הוא רהיט חדש יחסית. שנים הוא נאבק והשקיע אנרגיות ומאמצים היסטריים כדי להסתדר בלי. לעלות מדרגות לצעוד בשבילים צרים, מקל, הליכון. כל מה שאפשר לבד בלי לסובב את הסביבה. אורלי ידעה שיגיע היום שיהיה כסא בבית, כבר כשנישאו ידעה שזה יבוא. אבל בכל זאת נישאה לו. האהבה אחרי הכל, תמיד מנצחת. מה שאורלי לא ראתה מבעד לעדשות האופטימיות זה את המאבקים שיבואו. חברות הביטוח עבורם דני היה בוגד מושחת שפל ונצלן בלתי נלאה. מרגלים אפס-אפס-שבע בלשו אחריו ונקטו בטריקים מלוכלכים והכל רק כדי לנסות להוכיח שדני מתחזה. גדודי הרופאים, הטפסים, ה"תלך תבוא" והספקות של אנשי המקצוע שיהיו מנת חלקם לשנים קדימה. ביטוח לאומי, קופת חולים, בדיקות, טיפולים אין סופיים, חיים שלמים שהולכים ומתכווצים. במחלה של דני הכל ידוע מראש, אין שום הפתעות, בעיקר לא הפתעות לטובה.
7. לפני שנים ארוכות אבא היה האיש הזה שיוצא בבוקר וחוזר בערב. אסור היה להטריד אותו בזוטות כמו ציונים ומורים. בטח שלא חוגים או קופת חולים. אבל הזמנים השתנו והיום זה אחרת. "ילד של אבא" שר מוקי בקול מלא כוונה (מילים: מוקי, לחן: כהן אהרונוב) ומבטא היטב את השינוי. האבות של היום רוצים להיות שם. יש להם צורך כזה. לראות את הילד (או הילדה), לתמוך, להיות נוכח בחיים שלו, להיות שותף, מעורב ומשפיע. היום לא רק אמא שם, היום יש הורים שניים ולגדל ילדים יחד, במקסימום שיוויון זה המודל הקיים, זאת מציאות וכבר מזמן לא תסריט דמיוני של מי שנחשבו בעבר כפמיניסטיות הזויות. גם לדני יש צורך כזה. יש לו צורך להגיע לאספות הורים, יש לו צורך ללוות את גילה ואחיה הצעיר עד לכיתה ולגן ויש לו צורך לראות אותה בהופעה של סוף שנה, בתערוכה של החוג או בכל אירוע אחר. מה שהוא צריך, זה מה שכל אבא אחר צריך. אין לו שום צורך מיוחד.
8. לפני כל אירוע אורלי בודקת אם דני יוכל להיכנס. אם יש מדרגות או רמפה, אם יש מעלית ומה עם חניה. לא באים סתם ככה, קודם עושים תחקיר ומחקר, מתאמים, מתכננים, יוצאים כמו למבצע צבאי.
9. כשדני לוקח את נועה לחוג הוא לא תמיד מוצא חניה קרוב. יש חניות לנכים, בוודאי שיש, אבל פחות ממה שצריך. אז כשיש יש וכשאין דני לא יכול לצאת מהרכב. כשיש חניה דני מלווה את נועה עד לפתח, מחכה שיגיע הורה אחר שיוכל לסייע ונפרד ממנה. היא יודעת שאין טעם לבקש מאבא להגיע עד למעלה. נועה יודעת גם בלי שהסבירו לה. אבא לא מגיע לכיתה וחלק ניכר מהחיים שלה הוא מכיר רק דרך תמונות וסרטונים. אבא דני מחייך בביישנות ולא מתלונן. מקבל את הדברים ככה, כמו שהם. כבר אין לו כוח למלחמות. את מה שכואב הוא לא משתף ולא מספר. כבר מזמן הוא למד לשמור בבטן. אורלי אוכלת את הלב כי כואב לה. בכל אירוע משמעותי, ורק בגלל חוסר נגישות, היא מנגבת לבד דמעות של התרגשות. מרגישה כמו אם חד הורית מאונס ומסתפקת בשותף בדמות מצלמה של טלפון חכם.
10. דני צריך מה שכולם צריכים וזה להצליח להגיע. כמה מובן מאליו שיש מדרגות בין קומה לקומה ופתח מספיק רחב למעבר. אין אדם שלא מבין שיש אנשים שלא יכולים לטפס מדרגות. אין אחד כזה.
11. כדי להתאים נגישות צריך לתכנן אותה מראש או להתאים מצב קיים, כלומר לשבור ולהזיז כמה אבנים. והנה הפתעה:  במעלית משתמשים כל מי שמתקשים בעליה במדרגות גם אם אינם בעלי תעודת נכה. ברמפה משתמשות גם אימהות עם עגלות, וכל מי שיש לו חריקה בברכיים או מתקשה בראיה ומעדיף משטח על פני מדרגות שקשה לו לראותם. פתחים רחבים מאוד נוחים כשיש צורך להעביר רהיטים. מעברים רחבים יותר נעימים. שירותים מרווחים… נו, ברור. שביל מרוצף מהחניה ועד לשפת המים בחוף הים – כולם ילכו עליו. נגישות ויזואלית (שילוט ברור, צבעים נוחים לעין וכו') תשרת כל מי שרואה לא טוב או סתם חצה את גיל ארבעים. ובקיצור – כל מה שיתאים לאדם עם מוגבלות יהיה פנטסטי לכולם. בנגישות כולם מרוויחים. כשיש נגישות אין מוגבלות. כולם צריכים את אותם הדברים. לדני מגיע להגיע לכל מקום, גם לנועה מגיע שאבא יגיע ולאורלי בטח מגיע. וסבתא בישלה דייסה ונתנה לזה ונתנה לזה ולמי לא נשאר ?

חובת הנגשת המרחב הציבורי

בחודש יוני 2016 עתרו לבג"ץ מרכז השלטון המקומי ומספר עיריות בדרישה לדחות את יישום תקנות הנגישות המעוגנות בחוק בטענה לחוסר תקציבים. העתירה הוגשה נגד הממשלה ובתוכה הנציבות לזכויות אנשים עם מוגבלות שהיא הרגולטור לנושא זה. אל הנתבעים הצטרפו כשלושים מארגוני הנכים שתומכים במאבק להנגשת המרחב הציבורי. תקנות הנגישות מחייבות על פי חוק הנגשת מבנים ציבוריים והרשויות קיבלו לשם כך תקציב ייעודי לא מבוטל. לשם יישום התקנות ניתנו לרשויות פרק זמן של עשר שנים, עד לשנת 2021.

בדיון שנערך ביום שני 02.01.17 המליצו שופטי בית המשפט העליון לנציגי הרשויות המקומיות לחזור בהם מהעתירה לאחר שהופרכו כל טענותיהם והם הסכימו לכך. משמעות ההחלטה, ומכאן חשיבותה, היא שבית המשפט העליון רואה בזכות לנגישות זכות חוקתית שאינה נתונה לשיקולי תועלת או תקציב.

רשויות מקומיות מחויבות על פי חוק להנגיש את המרחב הציבורי לבעלי מוגבלויות. אדם בעל מוגבלות זכאי ליכולת לתפקד באופן עצמאי מבלי שיהיה לו צורך להיעזר בזולת, גם כאשר הזולת מוכן לסייע לו בחפץ לב. ההכרה בכך ברמה המשפטית היא צעד משמעותי בהבנה הכוללת של החברה וביכולת לכבד את הזולת, את הזכות לעצמאות, לפרטיות ולחוסר תלות. בדיוק כשם שנגישות משרתת גם אנשים שאינם מוכרים על ידי המדינה כבעלי מוגבלות, כך החלטה זו יש בכוחה לחנך את החברה לקבל ולכבד את הזולת כפי שהוא.

חובת הנגשת המרחב הציבורי

תגובת עיריית גבעתיים:

בעיריית גבעתיים מסכימים שהנגשת מבני הציבור ומוסדות החינוך הכרחית וכי יש להקל ככל הניתן על תושבי העיר, בעלי הצרכים המיוחדים, אשר נתקלים בקושי אמיתי לבצע פעולות יומיומיות בסיסיות.

חוק ההנגשה, הינו חוק חשוב וראוי, המפרט את כלל פעולות ההנגשה שעלינו לבצע במרחב הציבורי, ואנו עובדים על פי תוכנית הנגשה רב שנתית, אשר קצב התקדמותה תלוי כמובן בתקציבים שהרשות מסוגלת להעמיד לטובת העניין. אנו מקווים כי המדינה, שהשכילה להבין את חשיבות נושא ההנגשה, תמצא לנכון גם להעביר תקציבים ייעודיים לטובת פעולות ההנגשה ובכך יסתייע בידינו לקצר את זמני ביצוע התוכנית.

 

רמזורים מונגשים בגבעתיים

ארבעה צמתים מרכזיים הונגשו לאחרונה בגבעתיים לאחר שנים בהן לא הייתה כלל הנגשה לטובת ציבור כבדי הראיה.

ציבור כבדי הראייה בעיר והמרכז לעיוור בישראל, פנו לפני מספר חודשים לראש העירייה, רן קוניק, בבקשה להנגיש את הרמזורים בצמתים המרכזיים בעיר. העירייה פנתה למשרד הפנים בבקשה לאשר את התקציב והתהליך הסתיים בהנגשת מעברי החציה, שבמסגרתו הוסיפה עיריית גבעתיים זמזמים ואמצעים אקוסטיים, המסייעים לכבדי ראיה ועיוורים לחצות את הצמתים בבטחה.

הצמתים בהם הותקנו הזמזמים:

–           דרך רבין – ויצמן – המאבק;

–           ויצמן – בן צבי;

–           ויצמן – שינקין;

–           ויצמן – כצנלסון.

רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים: "אני מברך על סיום תהליך הנגשת מעברי החציה. זכותו של כל תושב בעיר לחיות בעצמאות ובביטחון מלא ואנו נמשיך לתת עדיפות גבוהה לפיתוח מענה לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים."