זרקאור עם לאה טולצ'ינסקי – מגזין 44

זרקאור עם לאה טולצ'ינסקי

ד"ר נגה רוזנפרב

ילדות ומשפחה

"נולדתי בבאקו בירת רפובליקת אזרבייג'ן – עיר יפה וגדולה על שפת הים הכספי. במשפחה שלנו הייתה אווירה של אמנות, למרות שהוריי וסבי היו רופאים. ההיכרות שלי עם אמנות הציור התחילה מצפייה בבולים שאספו אמי ואבי. אני זוכרת את הריבועים הזעירים והצבעוניים של הציורים של דה וינצ'י, מונה, רמברנדט, פיקאסו, ואת השמחה שהם הביאו לי. הייתה גם אהבה גדולה למוזיקה במשפחה. שני סביי הגדולים היו מנצחים: אחד של תזמורת באוקראינה, ואחד של תזמורת לכלי נשיפה. הייתי בת יחידה, והרבה זמן ביליתי לבד או עם סבתי שרה בשמיעת מוזיקה, בציור ובמלאכת יד. היא הייתה אישה בעלת כישרונות רבים, חובבת קריאה, ובעלת יכולת מופלאה לספר, היא אהבה מוזיקה בכל נפשה, כל היפה והטוב שיש בנפשי, אני חייבת לה.

גם אמי תרמה חלק חשוב בהתפתחות האמנותית שלי. היא הראתה לי את יופייה של אמנות פלסטית באוסף האלבומים שלה, והתאהבתי באמנות לכל החיים.                                                                                   כשהייתי בת ארבע אבי נהרג בתאונת עבודה, בזמן שניסה לתת לפועלים טיפול רפואי, במהלך בנייה של הרכבת התחתית. למרות גילי הצעיר באותה עת אני עדיין זוכרת אותו…

בסוף שנות השמונים, בלילה אחד, כשהסכסוך בין האזרים והארמנים בבאקו הפך למסוכן, טנקים נכנסו לעיר והתחילו מהומות ברחובות – המשפחה שלי הצליחה לעזוב את בירת אזרבייג'ן."

האמנות בחיי

"ציירתי ופיסלתי מאז שאני זוכרת את עצמי. למדתי בחוגים ואצל מורים פרטיים והתקבלתי לפקולטה לאדריכלות בבית הספר הגבוה לבינויי ערים בבאקו. כשעליתי לארץ, למדתי בטכניון על מנת לסיים את התואר בארכיטקטורה. אחרי קבלת התואר עבדתי במשרד אדריכלים, השתתפתי בפרויקטים רבים ואף תכננתי בניין ברחוב ה"זנגביל" בתל אביב. אך מדי יום, לאחר תום שעות העבודה, מיהרתי הביתה לקן הציור שלי ורק אז הייתי מאושרת באמת.

כשפגשתי את בעלי ויקטור שהיה בעצמו חובב אמנות ובזמן שציפינו להולדת הבן הבכור שלנו, התפטרתי מהעבודה והקדשתי את עצמי לציור. זאת הייתה תקופה יפה, אולי היפה ביותר בחיי. יצרתי הרבה עבודות, הצטרפתי לאגודת הציירים והפסלים של רמת גן וגבעתיים, השתתפתי בתערוכות ובמשך השנים עסקתי גם בצורפות ובעיצוב תכשיטים. לאחר שבעלי נפטר פיסלתי בחימר פולימרי, עשיתי וויטרז'ים, פסיפסים ועוד אך חדלתי לצייר.

בשנת 2015 עקב לחצים ועייפות כרונית הגעתי לתשישות, נאלצתי לעזוב את העבודה ולהישאר בבית במיטה. רק אחרי מספר חודשים מצאתי בי כוח שוב לחזור לאמנות ומפל של ציורים פרץ ממני – ציורים שהתבקשו לצאת כל השנים הללו.

ב-2016 התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלי בבית יד "לבנים" ברמת גן – "ישראל שלי", ולאחריה הצגתי את ציורי בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ וחו"ל. שני דיוקנאות שציירתי הוצגו בתערוכה קבוצתית בגלריית "בן עמי" ואף זכו להופיע בעיתונים ובתכנית הטלוויזיה בערוץ 2. בנוסף השתתפתי בספר של אמנים ישראלים, בתערוכה קבוצתית בווינה, אוסטריה ועוד.

ערך מוסף

"אמנות בשבילי היא יותר מעבודה, יותר מתענוג. זה משהוא שאיני יכולה לחיות בלעדיו, ליצור בשבילי – כמו לנשום. אני יוצרת, משמע – אני קיימת. ליצור, זה קודם כל – לצייר, רק ציור מצדיק את קיומי, מביא לי תחושה של משמעות החיים, שמחת החיים."

הדובדבן שבקצפת

"אני מציירת נופים, דיוקנאות וציורי טבע דומם. אני מתלהבת מהיופי של הטבע ישראלי הרב פנים ומתאהבת בו כל פעם מחדש. אוהבת מאוד לצייר דיוקנאות, מחפשת יופי בפניהם של בני אדם שונים, צעירים וזקנים, דיוקן בשבילי, זה תמיד דו שיח בין הדמות לצופה בה. אני חולמת לעשות סדרה גדולה של פורטרטים. מקום מיוחד באמנות שלי, תופס נוף עירוני תל אביבי – במיוחד שכונת התקווה ושכונת הארגזים. יש במקומות האלה משהו שמדבר ישר לליבי: צבעוניות של הבקתות הקטנות, הערבוביה הציורית של חלונות, מרפסות ודלתות, כל אחת במקום שונה ובלתי צפוי… ליבי שייך לתל אביב הישנה…"

האמנית בפייסבוק:

https://www.facebook.com/lia.tolchinsky.7