צלילי המוסיקה של נדיה ויינטראוב

 מאת ד״ר דַּניה שפירא

‫התפר הדק שבין רמת–גן וגבעתיים: רחוב פרוג, שבו היא מתגוררת, וּרחוב בורוכוב. מאז שהגיעה לבית שעל הגבעה, ביתהּ ונשמתהּ, על–פי הגדרתה, הם בגבעתיים. הנערה הקטנה ודקת–הגִזרה מדוושת לה עתה במורד רחוב בורוכוב, בדרכה לעוד יום כיפי של עבודה קשה ב״בית–הספר התיכון לאמנויות על–שם תלמה ילין״. היא אינה יודעת, שלימים תהיה פסנתרנית מוּכּרת ונערצת בארץ וּבעולם, אך היא קרוב לוודאי חולמת על כך…

נדיה ויינטראוב נולדה בעיר ניו-יורק למשפחה מוסיקלית, שהגיעה מאירופה לאחר המלחמה. אביה הוא החזן והמורה הדגול לפיתוח קול, ד״ר דוד ויינטראוב. ״אבי היה ילד-פלא פסנתרן (בן 13) בלוכסמבורג לפני המלחמה״, היא מספרת. ״המלחמה עצרה את ההתפתחות הפסנתרנית שלו, אז הוא פנה לשירה הקולית- יש לו צבע-קול בס ייחודי, אופראי. עכשיו הוא בגמלאות. הוא ואמי, אלברטין, שהיא זמרת, גרים במודיעין. אמי קראה לי על-שם המורה האגדית להלחנה, נדיה בּוּלַנְזֶ׳ה, מייסדת הקונסרבטוריון האמריקני בפוֹנטנבלאוּ שבצרפת. ההורים שלי היו המורים הראשונים שלי לפסנתר.״

המניע לעליית המשפחה ארצה היה, לדבריה, ציוני. ״ההגעה לארץ הביאה אותנו לגבעתיים. הייתי אז בת שבע. גדלתי ליד בית-הספר ׳בורוכוב׳ בגבעתיים- ברחוב פרוג ברמת-גן, אך גבעתיים זה החיים שלי. אני בוגרת הקונסרבטוריון של גבעתיים. ייצגתי את מדינת-ישראל בגיל 11 עם משלחת של מוסיקה קאמרית מהקונסרבטוריון בחילופי תרבויות עם גרמניה, וּבאופן טבעי גם הייתי תלמידה ב׳בית-הספר לאמנויות על-שם תלמה ילין׳. היסודות של החינוך הם בעיר גבעתיים; הנופים של הילדות שלי הם בעיר.״

כשהייתה בת 17‪.5, קיבלה מלגת-לימודים מלאה לבית-הספר הגבוה למוסיקה ״ג׳וליארד״ בניו-יורק, שם סיימה שני תארים בהצטיינות יתרה. היא חייתה גם תקופה מסוימת בלונדון וארבע שנים בבריסל, שם הכירה את מארק וייסברג, ולהם שתי בנות, נעמי (18) וּמאלה (17).

״חזרתי לארץ, כדי לבנות את המשפחה קרוב להוריי״, מציינת נדיה. ״תמיד ידעתי, שאחזור לכאן, כי תמיד (כבר מגיל שמונה) הייתי מעורבת ברפרטואר המוסיקלי של הוריי- מקלאסיקה ועד מחזות-זמר. ולכן אני נותנת הרבה כבוד להוריי, כי הידע המוסיקלי, שהם נתנו לי, הוא מתנה. אני תמיד אומרת לבנות: ׳אתן לא יודעות עד כמה להעריך את סבא וסבתא.׳ אפילו היום, כשהן רוצות להריץ איזו יצירה, או אריָה, הן לוקחות את הרכבת, או את האוטובוס, למודיעין, ושרות את זה להוריי. המעבר של הידע בדורות זה נכס, וזה לא משהו שיש לכל אחד, ואסור לקחת את זה כמובן-מאליו.״

מימין לשמאל: מאלה, נדיה ונעמי, וכמובן- זוֹאי הכלבה, שמכירה את כל הרפרטואר, כי היא תמיד נחה מתחת לפסנתר…

אכן, שתי הבנות הלכו בעקבות אִמָּן. הן החלו במסלול דומה, אך יצרו לעצמן את ייחודן. נעמי, הבכורה, החלה ללמוד פסנתר עם אִמּה עוד בטרם הגיעה לגיל הגן, וּבנערותה עשתה הסבה לשירה, ״כי מוסיקה, שירה, מחזות-זמר ואופרה היו תמיד חלק מהמשפחה. בגיל 11 הופעתי בתפקיד ׳אֶני׳ במחזמר בשם זה, בהפקה של ברוֹדווי באנגלית, שהופיעה בכל רחבי-הארץ.״ היא ואחותה, מאלה, לומדות פיתוח קול אצל זמרת הסופראן רוֹבּין וייזל קפסוטו– גם היא תושבת גבעתיים. נעמי בוגרת ״תיכון עירוני א׳ לאמנויות״ במגמת תיאטרון. עם הזמן התפתחה בכיוון מוסיקה קלאסית ואופרה. עכשיו היא לומדת ב׳אקדמיה למוסיקה בירושלים׳, במחלקה הקוֹלית הקלאסית. ״אני סופראנית, וּמאלה מֶצוֹ, אז אנחנו עושׂות הרבה קונצרטים, מקלאסי ועד מחזות-זמר, סולואים ודוּאטים, וּמוּפעים לבתי-אבות, לארגוני-צדקה, לעזר״א (אגודת תושבים דוברי אנגלית)…״, מוסיפה נעמי. ״יש להן קונצרט והופעה בדואטים, שאנשים פשוט מתמוגגים מהנאה״, מתערבת נדיה בגאווה. וּבהזדמנות זוֹ היא מציעה לבתי-האבות של גבעתיים ליהָנות מהכשרונות שלהן.

מאלה התחילה ללמוד פיתוח קול רק בכיתה ט׳, כשהגיעה ל׳תלמה ילין׳, ״כי הקול צריך להיות מוכן״, היא מסבירה. ״הכרתי את המוסיקה מהכינור, (אני מנגנת כבר מגיל חמש, כיום גם בקונסרבטוריון גבעתיים. התחלתי עם כינור וּמעט גם עם פסנתר), ושרתי במקהלה של בית-הספר, וּלאט-לאט גיליתי, שיש לי קול יפה וּתשוקה לשיר. ורק מאוחר יותר, בגיל 13, עלה הרעיון לעשות לי בחינה ל׳תלמה ילין׳, ורק משם צמחתי, כי ניתנה לי ההזדמנות. אני מסיימת השנה את התיכון.״

מרבּים לשאול אותה, אם כילדה קטנה לא הרגישה, שמטילים עליה ללמוד מוסיקה ולעבוד קשה. ״נכון, אמא שלי מאוד מעורבת בחיים שלי״, היא מודה, וּמיד מוסיפה: ״אך לא לרעה, כי רק בזכותה הגעתי לדברים, כמו להיות זמרת בתָכנית לזמרים מצטיינים של ׳המרכז למוסיקה׳ במשכְּנות-שאננים בירושלים, או ללמוד ב׳תלמה ילין׳. זה עוזר לי להתפתח אמנותית, כי אמא פותחת לי דלתות, וּמסדרת לי כל מיני דברים. במשך שש שנים נהגתי לנסוע בכל קיץ, יחד עם נעמי, למחנה לאמנויות במדינת ניו-יורק, וזה היה דבר מאוד חשוב בחיי, כי רכשתי שם חברי-אמת, שהם בצד השני של העולם. היו לי שם המון הזדמנויות להיות על הבמה, לצמוח וּלהכיר את עצמי ואת הקול שלי על הבמה, במובן של שילוב תיאטרון וּמוסיקה ביחד. וציירתי שם וצילמתי. אמא שלי היא זוֹ שהשׂיגה לי את כל הדברים הללו.״

״לא הייתי דוחפת אותן״, טוענת נדיה, ״אך כשאַתְּ מכירה את הכישרון הגדול מבפנים, יש לך אחריות לתת להן את האפשרויות. מה שהן עושות עם זה זה מהן- זה בה אצלן מבפנים. הן בנות חרוצות מאוד, וכל האהבה למוסיקה היא תשוקה מבפנים; זה דבר, שאי-אפשר לעצור. אני, כאמא, צריכה לנווט אותן. מאלה זכתה פעמיים בפרס בתחרות מטעם שגרירות צרפת בישראל, על שירת שנסונים. והיא גם זמרת ביידיש בסדנה בבית-הספר, וּבביקורם האחרון בפולין, מטעם בית-הספר, היא שרה ביידיש במחנה-המוות באושוויץ. אני מקשרת את זה לִשמהּ- היא נקראת על-שם מאלה זימטבאום, שהייתה גיבורה ידועה, שהצילה הרבה נשים באושוויץ, כולל את סבתהּ (מצד אביה) של מאלה, הלן וייסברג. מי היה יכול לדמיין דבר כזה, שהיא מסיימת את ׳תלמה ילין׳ בהצטיינות, עוד יותר ממני, ושנחזור לגור בגבעתיים אחרי 31 שנה?!״.

ואכן, המעבר לבּנות לא היה קשה. להיפך, הן מאושרות מכך. ״מאחר שלמדתי בתל-אביב, רציתי לעבור למרכז, כי מכיתה ט׳ נסענו כל יום ברכבת״, אומרת נעמי, ״וּפה זה גם המרכז התרבותי. אני מאוד אוהבת את האנרגייה של העיר, שיש בה צמיחה של צעירים.״ מאלה חשה, שרק אחרי המעבר החלה להבין, כמה חשובים חיי-חברה. כשגרו במושב, נמנעו מהן פעילויות חברתיות וּמקצועיות. ״עכשיו כולנו הולכים הרבה לקונצרטים, וחברים יכולים לבוא אליי. חברי-אמת היו לי תמיד רק בגבעתיים. אין מה לעשות- האמנות מחַבּרת!״.

״לי עצמי״, מתוודה נדיה, ״לקח חודשיים להתרגל למעבר לגבעתיים, אבל אני מאוד נהנית מן השינוי וּמהאווירה. האנשים בגבעתיים מאוד חמים וּמסבירי-פנים. וגם הגרעין של נופי העיר לא השתנה מאז; אני מכירה מילדוּת כמעט כל רחוב ורחוב ואת קיצורי-הדרך. אך דברים רבּים כן השתנו. לפעמים אני הולכת עם הבנות עכשיו בעיר, ואומרת: ׳פה היה הבנק של סבא וסבתא, ועכשיו זה ׳טיב-טעם׳. פעם היו רואים את הים ואת השקיעה מן המרפסת של ההורים שלי. היום יש בניינים גבוהים, שמסתירים הכול. הבנייה באה לי כהפתעה- בונים, בונים, בונים כל-כך הרבה, וזה עלול להפוך את העיר לפחות אינטימית.״

״יש עוד דבר במעבר לגבעתיים של הקשר בין הדורות- הבנות שלי חולקות את הידע המוסיקלי עם סבא וסבתא. ההורים שלי נתנו להם נכס עצוּם- כמעט את כל התווים והספרים של אופרות, כשהם עברו למודיעין. הבחירה של הדירה כאן הייתה במשותף עם הבנות, כי היה לנו חשוב, שיהיה היכן לשמור את הנכס שקיבלו, וּבעיקר שנוכל להתאמן בחופשיות, בלי להפריע לשכנים. העברתי את הסטודיו לעליית-הגג. שם אני עושה חזרות עם רביעיית הפסנתר ׳פילוֹמוסיקה׳, שהקמתי ב-2007 עם חברים מהפילהרמונית הישראלית, וגם הבנות יכולות להתאמן שם, ואני יכולה ללמד, בלי להפריע לשכנים. אנחנו יכולות לעשות כאן את העשייה המוסיקלית, ואני מקווה, שנוכל להמשיך לעשות זאת בפתיחות וּבחופש- בשבילי זה הדבר העליון.״

וּכשמדברים על העשייה המוסיקלית של נדיה, אי-אפשר שלא להזכיר את אחד הדברים, המייחדים אותה: המגוון המאוד רחב של כיווּני המוסיקה. היא יצרה, בין השאר, שני רסיטלים ייחודיים לפסנתר סולו. את ״הפסנתר הולך לאופרה״ יצרה מעיבודים לפסנתר של יצירות אהובות. השני, ״כוכבים וּפסים לעד״, מוקדש כולו למוסיקה אמריקנית, שהולחנה בידי פסנתרנים מלחינים, כמו: ליאונרד ברנשטיין, גרשווין וּמקדאול. בשנים האחרונות היא הופיעה בקונצרט ייחודי, שיצרה עם המנצחת טליה אילן, ״נשים קלאסיות״, כדי לחגוג את יום-האשה הבינלאומי. נדיה גם מקריינת וּמגישה תָכניות מיוחדות ב״קול המוסיקה״, והיא מנגנת ב״אתנחתא״, שהיא תָכנית של שידורים חיים של קונצרטים.

תמיד, מגיל צעיר, הייתה נגנית קאמרית נלהבת, ו״הנגיעה במוסיקה הקאמרית ושיתופה עם האנשים ברמה הכי גבוהה היא אחת האהבות הגדולות שלי. עם ה׳פילוֹמוסיקה׳ אנו מופיעים בכל הפסטיבלים בארץ, ביניהם מועדון המוסיקה הקאמרית של התזמורת הפילהרמונית וּמרכז-המוסיקה בעין-כרם. אני אהיה סולנית עם תזמורת סימפונט רעננה בפסטיבל למוסיקה קלאסית באילת, בתָכנית מיוחדת של מוסיקה אמריקנית, עם יצירות כיפיות לקהל, שיירד לאילת בסוף-השבוע של השישה בינואר, 2017, ביניהן ׳רפסודיה בכחול׳, מאת גרשווין.״

היא אינה יודעת מנוחה, וכל העת מחפשת אתגרים חדשים. ״לכל אמן יש נקודות-ציון בדרך. אמן מצליח הוא אמן, שתמיד מאתגר את עצמו, וּמשיג את האתגרים שהציב לעצמו, עם עצמו״, היא מציינת. ״זה מפתח את האמנות האישית שלו, באמצעות המבע האישי. זה לא צלילים, זה לא טכניקה. החוויה היא הקשר של הקהל לאמן בזמן-אמת. אנחנו רוצים להמשיך את המסורת הזאת לדור הצעיר; לתת לו לשמוע וּלהבין את היופי שבמוסיקה. אחד האתגרים הגדולים, שהצבתי לעצמי באחרונה- באביב האחרון הייתי סולנית עם הפילהרמונית של זאגרב בקרואטיה, ושם הופעתי עם הקונצ׳רטו הגדול והמאתגר ביותר לפסנתרן הווירטואוזי: הקונצ׳רטו השני של יוהנס ברהמס, אוֹפּוּס 83. השגתי את האתגר הזה, שיכול לבוא רק אחרי הרבה שנים של בשֵלוּת מוסיקלית, של גם לנגן את התווים, שכתב ברהמס, וגם להבין את עומק הביטוי שלו- מה שהרגיש בִּפנים, כשהלחין את היצירה. באותו היום, לפני הקונצרט, לפני שעזבתי את המלון, דיברתי בטלפון עם הבנות שלי, והן אמרו לי: ׳אמא, היום אַתְּ יוצאת לבמה, היום אַתְּ הולכת להופיע עם היצירה, שעבדת עליה כל-כך קשה, חודשים על-גבי חודשים. הערב אַתְּ תעשי את זה, והערב אַתְּ המלכה. ותתני את הכול, כי הכול יושב לך בראש וּבידיים. היום פשוט תנגני.׳ והמלים האלה של הבנות לפני ההופעה נתנו לי כל-כך הרבה כוח נפשי. אני מאוד גאה באתגר הזה שהשגתי.״ וּכשצופים בנגינתה, אי-אפשר שלא לזרום עם הטמפרמנט שלה, שיש המכנים אותו ״וירטואוזיות מדויקת ואלגנטית.״

״מאוד חשוב לי להקדיש את עצמי עכשיו לדור הצעיר יותר״, היא חוזרת וּמדגישה. ״אחד הכשרונות שלי, שירשתי מאבא שלי, זה הכישרון הפדגוגי- ללמד. אני מאמינה, שהמוסיקה מיועדת לכולם, כולל אנשים, שניגנו פעם, ורוצים לחזור לנגן. חשוב לי, שתושבי גבעתיים יידעו, שאני רוצה לחלוק את הידע שלי עם אחרים, ולא רק עם כאלה שרוצים להיכנס למקצוע, אלא עם אנשים שפשוט אוהבים לנגן. זה נותן לאדם סיפוק רב. אעשה כל אשר אני יכולה לתרום וליצור מבחינה מוסיקלית.״

‫—————————————————————————————

צילמה: דַּניה שפירא