"אני חושבת שמוזיקה היא אחת הדרכים היפות לחולל שינוי!"

שחר גולדבלט (24) חובקת את שירה הראשון 'לכל אחת מגיע להיות', שיר שמעלה על סדר היום את נושא האלימות נגד נשים ואת הרצון לחופש, להגשמת חלומות, לחיים בלי גבולות.

היא גדלה והתבגרה בגבעתיים, בתם היחידה של רחלי וזאב אותה אימצו כשהייתה רק בת שנים-עשר ימים. היא למדה בבית הספר היסודי 'שמעוני' ובתיכון 'שמעון בן צבי' – "למדתי בכיתת מב"ר וזו הייתה אחת ההחלטות האמיצות והטובות שעשיתי, יש לי היום תעודת בגרות מלאה". הייתה בין מקימי סניף 'כנפיים של קרמבו' בגבעתיים והתנדבה כארבע שנים בתנועה – "זו הייתה אחת החוויות המדהימות שעשיתי עבור עצמי ואני מודה עליה עד היום."

במשך כשלוש שנים, התנדבה גם בפרויקט ששילב בני נוער ושורדי שואה. הם העלו את סיפוריהם של השורדים כמחזה על הבמה באמצעות משחק משותף ולאחד המופעים היא אפילו הלחינה שיר שנכתב על ידי אחד השורדים.

בצבא שירתה כמאלש״חית – מדריכת אוכלוסייה לשעת חירום בפקוד העורף. התפקיד כלל הדרכה – איך להתגונן מפני ירי רקטות, רעידות אדמה, שריפות, צונאמי וכו' של תלמידים בבתי ספר ושל אוכלוסייה מבוגרת בבתי אבות, בתי חולים, בעסקים שונים וכדומה.

מתי בעצם החלה האהבה שלך למוזיקה ולשירה?

"תמיד אהבתי מוזיקה! כשהייתי בת שנתיים, עברתי עם ההורים שלי ליד חנות לכלי מוזיקה ברחוב אלנבי בתל-אביב שבחלון הראווה שלה הוצג כינור. לקחתי את היד של אמא שלי, רצתי איתה לחלון הראווה והצבעתי על הכינור בהתלהבות אדירה. וכך, כשהייתי בכיתה א׳, התחלתי ללמוד לנגן על כינור בקונסבטוריון בגבעתיים. התמדתי בשיעורים, התאמנתי בכל יום, והופעתי בקונצרטים. אני זוכרת שניגנתי בכינור את 'התקווה' בטקס בנות מצווה בבית הכנסת. אמא שלי והמורה שלי מכיתה א' לא הפסיקו לבכות. בגיל 10 לימדתי את עצמי לנגן על גיטרה ופסנתר, בגיל 14 כתבתי את השיר הראשון שלי, ובגיל 15 התחלתי ללמוד פיתוח קול אצל בני נדלר ובתקופה הזו כתבתי את השיר 'לכל אחת מגיע להיות'. אמא שלי יצרה קשר עם המפיק המוזיקלי אייל מזיג, ולאחר שהוא נפגש איתי ושמע את השירים, החלטנו בחשיבה משותפת להקליט 5 שירים. עבורי זו הייתה התרגשות ענקית כי בעצם אחד האנשים המשפיעים ביותר בתעשייה יצא איתי למסע."