הטיש הגדול של משה להב

מאת: נעמי לבנון-קשת

יתכן מאד שלו משה להב היה מתקבל ללהקה הצבאית, כפי שכל כך רצה – כל מסלול חייו היה מקבל כיוון אחר לגמרי מזה של היום, ואלפי חסידיו – דהיום, ההולכים אחריו להופעות 'הטיש הגדול' שלו –  לא היו מכירים אותו בכלל.

"כל הסביבה החברתית שלי התקבלה ללהקה צבאית. חוץ ממני! וזה היה יום שחור בשבילי" – נזכר משה להב באותו יום בו התבשר  על כך – "פשוט לא התאמתי להם. אני לא יודע לרקוד ולא יודע את מלאכת ההתחבבות, שכנראה היו נחוצים שם מאד".

תנועת נוער למבוגרים

להב, (52), במקור מירושלים ולאחרונה התיישב בגבעתיים,  הוא כבר מזמן תופעה סוחפת המוני אנשים שאוהבים את רפרטואר השירים שהוא מציע ו'מתפללים' -שרים אותם בדבקות בכל הופעה והופעה.

"גדלתי בבית מזרחי אבל זה לא שיחק שום תפקיד בבית. אנחנו עדה חדשה – עדת הישראלים – ואני שם. יש לי אחות אחת, בקבוץ הראל, ואח אחד חרדי, בירושלים" – הוא אומר – "הבית לא היה מוסיקלי במיוחד. אבי המנוח אהב מאד לשיר אבל ידע מעט מאד שירים ואותם שר שוב ושוב ".

כבר בשנות התיכון הוא ארגן ערבי שירה ומגיל 17 הופיע, בצמד, עם ראובן בר, במועדונים קטנים בירושלים, עם שירים ישראליים, ועל כך הוא אומר: "עברתי דרך כל המחילות".

במקביל, כחבר בתנועת 'הנוער העובד', היה מדריך מאד פופולארי שהצליח לרכז ולמגנט 45 חניכים ל'פעולה'. "וזה מה שקורה עד היום בהופעות שלי: אנשים מגיעים עשרות ואף מאות פעמים, כאילו הם באים ל'פעולה' בתנועת הנוער. בעצם הקמתי תנועת נוער למבוגרים".

הוא שירת בנח"ל כקומונר של התנועה באשקלון ושם גם הופיע בכל הזדמנות. לבד. הוא והגיטרה שלו. עם השחרור מהצבא שב לירושלים וחבר לחברו-לצמד וביחד עברו השניים לתל אביב.

"מהיום הראשון שהגענו לעיר הגדולה הלכנו למקומות הכי חמים דאז, הצענו את עצמנו והתקבלנו" – משחזר להב את ההצלחה שהחלה אז, לפני 30 שנה – "התחלנו להופיע ב'בקתה', במועדון הבורסה, ב'קומקום'. מצאנו את עצמנו מלאים בהופעות כל ימות השבוע ונשמנו לרווחה כי היה ממה לשלם את שכר הדירה".

בהמשך נפרדו דרכיהם סופית ולהב יצא לדרך עצמאית, כשהוא מלווה בקלידן. "פתאם נוכחתי שקורה משהו יפה. אנשים מתחברים אלי טוב יותר כשאני לבד והולכים אחרי ממקום למקום. פשוט קמה 'חסידות', וזו הסיבה ששנה לאחר מכן, ב-1991, כבר קראתי לזה 'הטיש הגדול' – שירים ישראליים".

"אני מופיע בתיאטרון תמונע פעם בחודש. זה הפך למועדון של אנשים קבועים. היו כאלה שהכירו פה ונישאו, היו שהתגרשו, יש כאלה שכבר נפטרו. יש פה היסטוריה 'טישית'"

מ'בית המרזח של כלבא שבוע' ל'צוללת הצהובה'

בשנתיים הבאות מצא את עצמו משה מופיע 25 פעמים בחודש, במקומות שונים, מול קהל עצום, ונאמן שבא בשבילו. ואז, לדבריו, פשוט נמאס לו להופיע והוא פתח בירושלים את 'בית המרזח של כלבא שבוע' – במגרש הרוסים שהיה אז לב איזור הפאבים הירושלמי. המקום היה גיבוב של רהיטים ופריטים שמצא והביא מכל הבא ליד, וכל זה שיווה למקום חן ויחוד. במקום הוצב פסנתר ואנשים באו ושרו שירים ישראליים, בעיקר של יוסי בנאי ואריק לביא.

"המקום היה הצלחה גדולה. מלא בכל ערב. מאיר אריאל הופיע אצלי רוב ימות השבוע. היו תקופות שהופיעו דני ליטני, דני רובס, צביקה פיק – וגם אני שרתי שם"- הוא מספר על אותה הצלחה גדולה שנמשכה 4 שנים – "ואז באה ההתרסקות – בגלל אמביציית-יתר שלי. ברגע שהתחלתי לגבות דמי כניסה – העסק נפל."

להב כבר היה נשוי אז, בפעם הראשונה, נישואין שמהם נולדו שני בניו: איתמר, החייל ואמתי התיכוניסט, שמנגן ומיטיב לשיר.

הנפילה של מקום כה מצליח הכתה בו כמובן בכיס ולמזלו הוצע לו לנהל את בית הקפה 'הצוללת הצהובה'. להב הצליח להביא לשם את כל האמנים ה'חמים' ואף הופיע שם בעצמו פעם אחת בחודש. "חשבתי כבר לנטוש את התחום הזה כזמר שמופיע" – הוא מסביר – "אני אדם שלא יכול לרעוב. לפני הכל אני צריך נוחות, קל וחומר שכבר הייתי נשוי ואב לשני בנים קטנים. מבחינתי- הפרנסה קודמת לכל."

המהפך

ערב אחד הגיע למיפגש חברים בבית, וכולם שרו שירים ישראליים ישנים שהוא מעולם לא שר בהופעותיו. ואז גמלה בליבו ההחלטה: להחליף את כל הרפרטואר שלו! "הקהל הקבוע שלי היה בשוק ואיבדתי גם אותו, אבל אחרי כשנתיים, הגיע קהל אחר! גם יותר מבוגר וגם הבוהמיינים הצעירים של אותם ימים ופתאם – "'הטיש' התחיל לנסוק מעלה מעלה עד שירושלים כבר היתה קטנה עלי. ב-2002 הבנתי שאני יכול לעלות למגרש של גבי ברלין ושרה'לה שרון. הבנתי שאני מסוגל לזה".

הוא לקח איש שיווק, צפריר קום, שהחל ל'מכור' אותו בתל אביב, בה היה אלמוני. כהתחלה הוא לקח את תיאטרון תמונע וכל חבורת ירושלים הגיעה ומילאה את המקום- כמו ב'משחק חוץ'. לאחר הערב הראשון המוצלח הזה פשטה השמועה ותיאטרון תמונע החל  להתמלא באותם פעמיים בחודש בהם להב הופיע שם.  מהר מאד הגיעה גם התקשורת, כולל הטלויזיה – ששידרה ביומני ששי את התופעה החדשה ששמה 'הטיש הגדול'.

"… נוכחתי שקורה משהו יפה. אנשים מתחברים אלי טוב יותר כשאני לבד והולכים אחרי ממקום למקום. פשוט קמה 'חסידות'… "

הטיש הגדול

"וכך העסק התחיל לרוץ בכל הארץ ועד היום, זו השנה ה-15, אני מופיע גם בתיאטרון תמונע פעם בחודש. זה הפך למועדון של אנשים קבועים. היו כאלה שהכירו פה ונישאו, היו שהתגרשו, יש כאלה שכבר נפטרו. יש פה היסטוריה 'טישית'" – הוא מספר על התופעה.

כאן, לפני 5 שנים, גם הציע נישואין לרחלי, אשתו השנייה ואם בנו הקטן בארי בן ה-4.  רחלי (43) גדלה בבית דתי בהתנחלות עפרה ומשפחתה עדיין מתגוררת שם. הם עשו 4 טכסי חתונה באותו שבוע: חופה עם רב ל25 מוזמנים, חגיגה ל-100 מוזמנים שארגנה חבורת 'הטיש' בבית בשיכון דן, לזה נוספה חתונה לטובת החברים הירושלמים, שנחגגה בבית דני רג'ואן, והחתונה הרביעית הייתה בביתה של העיתונאית-הסופרת סמדר שיר, לכל החברים בתל אביב.

"ובכל אחד מהאירועים האלה – משה שבר כוס" – מציינת רחלי בחיוך.

רחלי לבית הורביץ הייתה 20 שנה אחות ב'הדסה'. התחילה שם שירות לאומי , המשיכה תואר ראשון בסיעוד ותואר שני בגרונטולוגיה. "עם המעבר לירושלים התחיל בהדרגה תהליך ההתרחקות מהדת, עד שיצאתי מזה לגמרי"- היא מספרת.

"יש לי היום הקהל שלי. קהל של אלפים ומידי פעם צריך לעניין אותו גם במופעים כמו אלה. רוב רובו של הקהל שלי הוא 'קלה חוזר'. חסידים נאמנים"

הקהל הנאמן של הטיש

משה מופיע בכל רחבי הארץ ויש לו כמה 'מוקדים' קבועים בהם תיאטרון תמונע בתל אביב, 'הצוללת הצהובה' בירושלים, מועדון 'ברל'ה' בלהבות חביבה וה'ביט' בחיפה. מקומות בהם מתאספים כ-200 איש ושרים בדבקות כמעט דתית. בנוסף הוא מופיע כמה פעמים בשבוע, במועדוני ה'זאפה'  השונים, וכאן מדובר בקהלים של מאות אנשים.

לאחרונה עברו להתגורר במגדל מפואר בגבעתיים – מה שעושה את הכל נוח ונגיש יותר. "טוב לנו פה. ירוק, ושקט ונעים וכמובן קרוב לתל אביב. פה, במרכז, גם נכנס העניין החברתי. מרכזים חבורות מוסיקאים למסיבות אצלנו בבית ונוצרים רעיונות וקשרי עבודה" – הוא מסביר ומפרט: "כך נולד המופע 'לטיש יש זקן' בשיתוף יורם טהר-לב, מופע 'טיש בשלושה' – עם ג'קי לוי וקובי אריאלי, וכך גם נוצרו הרכבים שונים שהעמדנו כמופעים, כמו 'לוקחים את הזמן' – עם רבקה מיכאלי. אלה הם מופעי אולמות, בהם מוכרים כרטיסים, או במועדוני ה'זאפה'. יש לי היום הקהל שלי. קהל של אלפים ומידי פעם צריך לעניין אותו גם במופעים כמו אלה. רוב רובו של הקהל שלי הוא 'קהל חוזר'. חסידים נאמנים".

בגיל 52 הוא מופיע 3-4 פעמים בשבוע בהן הוא נותן לקהל שלו את כל כולו. הוא יודע שנכון לעכשיו – הוא זה השולט בכיפה בכל נושא ערבי זמר. "פה ושם יש צעירים ממני בכ-10 שנים, שעושים ערבי שירה בציבור, אבל זה לא כמו שלי. אצלי אין שירה בציבור קלאסית עם שיקופיות, שירונים, הנחיות מתי לשיר ואיך. אין דבר כזה.  במופע שלי אני שר! זה מופע של שירים ישראליים והקהל שר איתי. אני לא אוהב את מה שמכנים 'שירה בציבור' כי זה מעושה בעיני".

היום כבר יש לו צוות של חמישה אנשים הכולל את רחלי אשתו, מנהלת ה'טיש', צפריר המפיק, ושניהם גם משווקים את המופעים. רחלי, כמנהלת ה'טיש' מסבירה שהיא מקפידה להושיב אנשים ומשפחות ליד אנשים שכבר ישבו איתם בעבר. "כך יוצרים יחס משפחתי חם וכך נוצרות הכרויות בין אנשים" – היא מסבירה.  אורן סודרי הוא המתופף ואיש ההגברה, רון גרנות עושה את יחסי הציבור וכמובן משה עצמו– שמקבל את כל ההחלטות הסופיות. בנוסף יש להם נגנים קבועים המלווים אותם שנים רבות.

עם רחלי הוא בעצם מבלה 24 שעות ביממה ואומר שזה עובד מצויין והוא שמח על כך. על אבהותו המאוחרת לבארי הוא אומר שהיא שונה מזו הראשונה. "בעבר עבדתי במועדון 16 שעות ביממה. זה היה טירוף! עכשיו זו אבהות יותר מוקדשת. יותר סבלנות? דווקא לא בדיוק. אני די מחכה שהוא יגדל קצת" – צוחק משה.