ושוב אתכם…

25 שנה לפסטיבל מספרי הסיפורים שייסד יוסי אלפי

מאת: נעמי לבנון-קשת

צילום: איציק רובין

"מי היה מאמין? לו היו אומרים לי שאהיה באותו פרוייקט 25 שנה לא הייתי מאמין" – כך אומר יוסי אלפי, יוזמו, ובעצם אביו-מולידו של פסטיבל מספרי הסיפורים המציין השנה חצי יובל.

העובדה שילדיו, בן, גורי ושרי – הפכו אותו במהלך השנים לסבא גאה ל-10 נכדים – לא משנה את קצב העבודה שלו ובעיקר לא את הקצב, הקודח משהו, של מוחו שלא מפסיק ליזום עוד ועוד.

האיש שהקים את התיאטרון הקהילתי, המציין השנה 47 שנים! שהיה ממייסדי הטלוויזיה החינוכית וכתב את 'הילדים משכונת חיים'. האיש שהקים את תיאטרון גבעתיים, תיאטרון דוהל, אמפי ווהל, הבימרתף ועוד ועוד תיאטראות. האיש שכתב 12 ספרי שירה, 2 ספרים למבוגרים ו-7  ספרים לילדים, זוכה השנה לכבוד מיוחד במינו כשאיגוד הסופרים מקדיש חוברת שלימה לנושא התיאטרון הקהילתי – בבת עינו של 'האב' הגאה.

הוא בהחלט נרגש מהמחווה הזו אך בצד השמחה והגאווה על פעלו יש לו גם כאב לא קטן בלב: "עכשו סוגרים לי את החינוכית. מפעל חיים. זה כואב לי פיזית. ובקרוב סוגרים את ערוץ 10 – זה דור של סגירות"- הוא אומר בצער אמיתי.

"הבאנו בדואים עם גמלים, שהסתובבו בגבעתיים במשך כמה ימים ועשו את הפרסום המקדים למה שעומד לקרות בבית אלון, בבית ראשונים ובאהלים בדואיים שהקמנו בעיר"

חצי יובל לפסטיבל מספרי הסיפורים

בחוה"מ סוכות, בספטמבר הקרוב (20.9 עד 1.10) – כשיועלו באולמות תיאטרון גבעתיים, כמאה מופעים שונים, הוא כבר יהיה עמוק עמוק בהכנות לפסטיבל הבא, זה של 2019. ככה הוא עובד. כל זמן. לא נח לרגע. ואם זה לא לפסטיבל מספרי הסיפורים – זה ספר חדש, שירה או פרוזה, למבוגרים או לילדים, או פרוייקט כלשהו המתבשל במוחו.

כשהוא מביט לאחור, להתחלה שהיתה במאי 1993, הוא אומר שמרגע שהעלה את הרעיון היתה היענות גדולה של הגורמים אליהם פנה. "כי זה צורך של המספר – לספר את סיפורו וזה פוגש את הצורך של הקהל לשמוע"- הוא מסביר מה עומד מאחורי ההצלחה האדירה של פסטיבל הזה, מהרגע הראשון – "התחלנו במאי כי רצינו לפני החופש הגדול. הכל היה בעידודו של ראש העיר דאז, יצחק ירון, איש חינוך ותרבות ממדרגה ראשונה שעודד מאד. הבאנו בדואים עם גמלים, שהסתובבו בעיר במשך כמה ימים ועשו את הפרסום המקדים למה שעומד לקרות בבית אלון, בבית ראשונים ובאהלים בדואיים שהקמנו בגבעת רמב"ם ובחניית בית ראשונים. זה היה הצלחה, אבל כשירון סיים את כהונתו, שנה לאחר מכן, החליט יורשו, אפי שטנצלר, שלא לקיים עוד את הפסטיבל. זו היתה מכה קשה. לשמחתי ראש עיריית חולון, מוטי ששון, חיפש דרך לבדל את עירו מבת ים. הצעתי לעשות זאת בדרך של תרבות: 5 פסטיבלים שונים באותה שנה – כולל זה שלי!"

הפסטיבל נמשך בחולון עד 2001, כשאלפי כבר היה מנהל תיאטרון גבעתיים, ואפי שטנצלר פנה אליו וביקש להחזיר את פסטיבל מספרי הסיפורים לעיר – הוא נענה והחזיר את הפסטיבל לגבעתיים, הפעם כבר ל-7 ימים ובהמשך ל-10 ימים – בהם האולמות מלאים עד אפס מקום והקהל צמא לעוד.

לאחרונה, לאור ההצלחה והביקוש הרב למופעי הפסטיבל הועלו רעיונות ומחשבות על הגדלה משמעותית שחטף בשיתוף העירייה כמובן. "אני סומך מאד על רן קוניק, הוא מצויין. אנחנו נתפתח עם העיר" – הוא מסביר.

דוד קיגלר רן קוניק ויוסי אלפי – צילום אביב חופי

מאה אירועים בעשרה ימים

השנה יתקיימו 100 אירועים, כולל כאלה שיהיו ברחבה שמחוץ לתיאטרון ויהיו בחינם. כ-30 מופעים יתקיימו באולם הגדול, כ-35 אירועים – באולם הקטן, וכ-15 אירועים יתקיימו במועדון. על כריכת התכנייה של השנה מופיעה דמות שהיא וריאציה של סופרמן, הקורע את חולצתו, ועל צווארו 'מדליה' המציינת 25 שנה.

כמי שמקיים, בעידוד וסיוע משרד החינוך, קורסי מספרי סיפורים למורים, ומקיים כבר שנים קורסים כאלה לקהל הרחב, הוא מאמין שמי שרוצה לספר סיפור – יודע גם לספר אותו. "אבל היו גם כאלה שפניתי אליהם והם אמרו שהם חושבים שאינם מסוגלים לספר – ואז הרפיתי" – הוא אומר – "יש רבים שיוזמים ערב מסוג זה או אחר, ואם זה מתאים לנו – אני מקבל בשמחה. 

עופר זלביגר ישראל כץ ויוסי אלפי

תפתחו פה גדול

קורה גם שאני לא מצליח להרים מופע שאני דווקא מעוניין בו כי בעיני הוא חשוב. כך קורה לי שוב ושוב עם קהילת 'נאש דידאן' (='אנשים שלנו', אנשי שלומנו), שבמקור הם מארם, מפינה מאד מסויימת בכורדיסטן, לצד החידקל. עד היום יש אנשים מאותה קהילה, שהם כמובן דוברי ארמית, בעיקר בירושלים. למרבה הצער, למרות נסיונותי – אני לא מצליח. תמיד זה נופל בגלל ויכוחים פנימיים ביניהם וחבל כי עוד כמה שנים ישכחו אותם!  יש עוד כמה עדות שטרם נגענו בהם בפסטיבל אבל גם איתם זה לא מצליח להבשיל, בגלל קטנוניות פנימית, למשל האוקראינים, הליטאים ועוד. השנה עושים להודים ולקוצ'ינים, ויש גם ערב שמוקדש ללובים. מבחינתי, יש לי פסטיבל שלם של אלה שעוד לא היו! כך למשל רציתי לעשות ערב 'תפתחו פה גדול' – של רופאי שיניים שלכל אחד מהם יש איזה גימיק מיוחד בקליניקה. כל שנה, כבר 8 שנים, שהם תמיד נסוגים מפחד שמא 'יעשו צחוק מעצמם'!"

" יש לי פסטיבל שלם של אלה שעוד לא היו! הקהילה הכורדית, האוקראינים, הליטאים ו…. קהילת רופאי השיניים"

לא נח לרגע!

לדבריו, על לוח העבודה שלו, במהלך השנה, יש לפחות 300 נושאים, שרובם נופלים מסיבה זו או אחרת, ולבסוף הוא נשאר עם כ-40 עיקריים.

בימים אלה יצא ספר שירי למבוגרים חדש, 'רגעי המים', שהשקתו החגיגית תיעשה רק בתום הפסטיבל – שבהכנותיו האחרונות הוא שקוע כל כולו בימים אלה. מיד לאחר מכן הוא יחבוק עוד 'צאצא' מיוחד במינו: ספרו 'מעברה' – פרוייקט חיים שעליו שקד במשך שנים ומבחינתו הוא מהווה את המבוא למוזיאון המעברה, שגם  עליו הוא עובד כבר שנים בשיתוף עם המועצה לשימור אתרים.

"זה הדבר שאני הכי חרד לו והכי נרגש לקראתו, ואסור לי לעזוב את העולם הזה לפני שזה יקרה" – אומר יוסי אלפי, הילד שעלה מעירק, בגיל 4, עם סבתו ואת צעדיו הראשונים בארץ עשה, כמו רבים אחרים, במעברה – "מבחינתי, תקופת המעברות היתה התקופה ההירואית והגדולה ביותר של הציונות. העם היהודי נענה לקריאה לבוא לארץ ישראל והגיע בהמוניו. באותן שנים הוקמו 221 מחנות פליטים/מעברות, ברחבי הארץ, וקרוב ל-2 מיליון איש עברו בהם במשך 14 שנה! היום אנחנו זקוקים לג-40 דונם כדי להקים את המפעל הזה, 'מוזיאון המעברה', שיהיו בו תחנות עם שחקנים ובתחנה האחרונה יישבו מבוגרים, כמוני, שיספרו חוויות אישיות. אנחנו חייבים לגרום לזה לקרות- ובדחיפות, כי עוד מעט לא יישארו אנשים שהיו שם. אנחנו רוצים שזה יקרה בפארק שרון – כי שם הוקמה המעברה הראשונה, חיריה- ומבחינתנו זה המקום והמיקום הנכונים ביותר לפרוייקט הזה, שהוא בנפשי".