מאוהב בגבעתיים

שיחה עם מיכה חריש שעשה דרך ארוכה מאז ילדותו הרחוקה בעיר טימישוארה ועד הגיעו לצמרת הפוליטית בה כיהן כח"כ וכשר המסחר והתעשייה

נעמי לבנון-קשת

צילום: איציק רובין

כבר למעלה מ-50 שנה שהוא מתגורר, עם רעייתו אדית, בגבעתיים. לשמחתו של הח"כ והשר לשעבר מיכה חריש, גם שלושת בניו: ליאור, ערן ויואב, עם נשותיהם וילדיהם, מתגוררים בעיר. רק הבתאורטל, מתגוררת בצפון הארץ. עד היום הוא אומר בפה מלא שהוא 'מאוהב בעיר', מאוהב באוכלוסייתה, מכיר כל מדף בחנויות שבמתחם כורזין ושומר על יחסי ידידות מצוינים עם כל בעלי העסקים במקום. "אני חי ונושם את גבעתיים, שהיא, מבחינתי, עיר בלי קצוות חברתיים"- הוא אומר.

ילדות בצל המלחמה

דרך ארוכה עשה חריש (80) מאז ילדותו הרחוקה, כמיכאל הירש, בעיר טימישוארה, שברומניה, על הגבול הסרבי-הונגרי. את שנות מלחמת העולם השנייה עשתה המשפחה הקטנה בביתה ובעירה, כשרק האב נשלח למחנה עבודה מרוחק, למשך חודשים אחדים. עם התקדמות הצבא הרוסי, נדחק הצבא הגרמני לפאתי טימישוארה ומשפחת הירש, שכבר ידעה מה עתיד לקרות ליהודים, החלה במנוסה עם מעט מיטלטלים שהועמסו על סוסים ועגלות, לעבר כוחות הצבא האדום, הכל תחת הפצצה כבדה. "היינו בני מזל. מהצד של אמא איש לא שרד. מהצד של אבא היו איתנו כל הזמן סבתא ודודה, אחות אבא" – נזכר חריש, אז ילד בן 8 – "הורי נפגשו עוד בתנועת הנוער הציונית. גל ציונות אדיר שטף את רומניה די מוקדם, עוד בסוף המאה ה-18, ונמשך כל השנים. שני הורי באו מבתים דתיים ואמי נשארה כזו עד מותה. אבי לא חבש כיפה אבל שמר על הכללים כדי שכילד, אספוג יהדות. גם אני שמרתי על המסגרת הדתית עד בר המצווה שחגגו לי לאחר המלחמה, בטימישוארה, ומאזחדלתי להיות דתי. אחרי השואה היו לי שאלות ולאיש לא היו תשובות ואז גמרתי עם האמונה באל, אבל נשארו בי הרבה כבוד ואהדה לדת, ואני שומר על החגים". האב היה פעיל ציוני ויו"ר 'האיחוד' – מפא"י באזורו. זאת כשבנו עדיין היה חניך תנועת הנוער הדתי 'בני עקיבא'. חמש שנים המתינה המשפחה לאישור יציאה מרומניה. עם עליית הקומוניזם, ב-1947, הוצאו כל התנועות הציוניות מחוץ לחוק והאב נחקר על פעילותו. ב-1950 הוצאה המשפחה מדירתה, על ידי בכיר ב'סקוריטטה' שחשק בה, והם עברו לדירת הדוד בבוקרשט הבירה, בהמתנה למקום באניה 'טרנסילבניה' שתעלה אותם לארץ בקיץ אותה שנה. חודש לאחר מכן החל ברומניה גל המעצרים הגדול של יהודים חברי המחתרת הציונית שנחקרו ועונו. המשפחה ירדה בנמל חיפה וכמו כולם נשלחה למעברת 'שער עלייה' ושוכנה באהל. "אני זוכר את עצמי מטייל עם אמא ברחובות חיפה, בשנות הצנע, והיא מחפשת בית קפה אמיתי!" – נזכר חריש בחיוך מריר – "התנאים במעברה היו מחפירים ואמי סירבה ללכת שם לשירותים. די מהר עברנו לבית-עולים בשכונת בת גלים בעיר ואני נשלחתי ללמוד בבן-שמן, שבו עשינו הרבה עבודה חקלאית – מה ששכנע אותי שאני ממש לא רוצה בזה. כאן גם נפרדתי סופית מהדתיות והצטרפתי ל'מחנות העולים', כשאני ממשיך להעריץ את בן גוריון. עד היום אני מעריץ אותו ומאמין במנהיגותו. כולנו חייבים הרבה לו ולחזונו."

מעולה חדש לצבר

אחרי שנה בלבד בבן-שמן הוא מתחיל לנדוד עם הוריו שעקרו לקרית עמל, הצמודה לטבעון. הוא מתגלה כספורטאי מצטיין, שחקן כדורגל בולט, וכנגן כינור וויולה ומשתלב היטב בחברה הצברית. זמן קצר לאחר מכן מקבלת המשפחה דירת עולים בקרית חיים, ליד הים. עד היום הוא זוכר שלא היו דלתות בדירה אבל הוא אהב את הקרבה לים. שוב החליף בית ספר והפעם לא הסתדר עם המורים ובסוף י"א עזב את הלימודים. "כשאבא שלי גילה, באקראי, שאני עובד בנמל היה רעש גדול בבית והפשרה הייתה: לימודי ערב. וכך עשיתי בגרות" – הוא מספר – "ב-1955 התגייסתי ושובצתי לתזמורת הגדנ"ע עם הצעה לעבור לתזמורת צה"ל. זה לא התאים להשקפת עולמי. רציתי קרבי ולבסוף הגעתי לגולני, התקדמתי יפה ונשארתי גם קצת בקבע, בגלל קורס הקצינים. במלחמת סיני, שבה הגענו עד לסואץ, ישבתי באל-עריש ובעזה

חריש בפוליטיקה

כשהשתחררתי מהצבא הורי כבר עברו לרמת גן, כי אבי עבד בשירות המדינה. אני עליתי היישר לירושלים ללימודי כלכלה בהם ראיתי את עתידי. בבית הייתה תמיד פוליטיקה אבל זה לא היה הכיוון שלי. לזה הגעתי במקרה כסטודנט". זה התחיל כשארגן 'מרד' נגד מרצה בקורס חשוב שביטל את שעורי אחר הצהריים, בעוד רבים מהסטודנטים נאלצו לעבוד בשעות הבוקר. המרד הצליח ושעורי אחר הצהריים הוחזרו. בשל אותו 'מרד' נבחר חריש הצעיר, ב-1959, להסתדרות הסטודנטים, מטעם מפא"י כמובן, שהפסידה את הבכורה באותה שנה. שנה לאחר מכן הפך לראש התא הירושלמי ושנתיים לאחר מכן: ראש התא הארצי. "בעיצומה של פרשת לבון, ב-1961, הייתי בין הבודדים שצידדו בבן גוריון ולפתע הוזמנתי ללשכתו. עד היום זו הפגישה הכי משמעותית ומרשימה בחיי" – אומר חריש, שסיים את לימודיו שנה לאחר מכן. ב-1963 הוא מתחתן עם אדית והזוג הצעיר יצא לצרפת במסגרת חילופי סטודנטים לכלכלה והמשיך לטייל באירופה למשך כמה חודשים. עם שובם קנתה להם סבתא של אדית את דירתם הראשונה, ברחוב ז'בוטינסקי בגבעתיים ומאז הם כאן. חריש הצעיר כבר היה עמוק בפוליטיקה. בתוככי מפא"י. הוא השלים את הבחינות שלו בכלכלה וקודם לתפקיד יו"ר המחלקה לקשרי חוץ. עבד בצמוד לגולדה מאיר והקים את 'המשמרת הצעירה', של המפלגה, כשהוא הופך לראשה בגבעתיים. ב-1973 נכנס לראשונה לכנסת, בה ישרת 22 שנים, עד פרישתו ב-1996. באותן שנים שלטה 'הועדה המסדרת' של מפלגת העבודה. חריש היה כבר מוכר היטב ושובץ לרשימת המועמדים, שאכן נכנסו לכנסת. במקביל היה כל אותן שנים מעורב מאד בנעשה בגבעתיים

שיא העשייה הפוליטית

במהלך תקופת כהונתו כחבר כנסת מן המניין נמנה חריש והיה מראשי 'מחנה פרס' שנחשב לאויב 'מחנה רבין ואלון'. עם פיטורי גולדה מאיר, ב-1974, עם 'רעידת האדמה' שבאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, נבחר יצחק רבין. בבחירות הבאות, אלה של 'המהפך' – 1977 – כבר קודם חריש, שנחשב לאיש חזק מאד במפלגתו, למקום ה-32 ברשימת מפלגת העבודה, שעדיין לא קלטה את גודל הזעם הציבורי כנגדה. "אני זוכר שאשתי אמרה לי: 'אני לא מכירה ולו איש אחד שמצביע עבורכם'! זו הייתה התרשמותה מחוגי הבית בהם התארחנו! כזכור, באותן בחירות ירדנו מ-54 חכ"ים ל-32 חכ"ים. כללית – היה זעזוע אדיר אך ההתאוששות הייתה מהירה." פרס התחיל לבנות את המפלגה מחדש ובבחירות של 1981 השיג תוצאות מרשימות. בבחירות הבאות, של 1984 פרס משמש ראש ממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר עד 1986. הכלכלה מיוצבת והאינפלציה המטורפת נרגעת.

"בבחירות של 1992, בהן ניצח יצחק רבין בגדול, הייתי ראש מטה הבחירות ועם היבחרו מינה אותי רבין ל…שר המסחר והתעשייה שלו! למרות שהמשכתי להיות איש של פרס, המהפך ביחסי עם רבין חל עוד קודם לאותן בחירות, עם פרשת פולארד"- משחזר חריש – "במקביל למנויי לשר שימשתי גם מזכ"ל מפלגת העבודה. משרד המסחר והתעשייה היה שיא העשייה הפוליטית שלי ואני הייתי השר האחרון שהיה 4 שנים מלאות בתפקיד!! הצלחתי לסיים קדנציה מלאה! התפקיד הזה היה התגשמות חלום. אני כלכלן ובכל שנותי בכנסת עסקתי בכלכלה. לתפקיד הזה הגעתי בשל ראייה מקרו-כלכלית ועם עוצמה פוליטית ויכולת הובלת מהלכים שקבלו גיבוי מלא מרבין. הובלתי אז את תעשיית ההיי-טק האזרחית, כשהבנתי כבר אז שזה ישנה את פני המדינה בעולם. יצרתי שיתוף פעולה רב מערכתי: אזרחי-צבאי-אקדמי. המנטור העיקרי שלי היה עוזיה גליל – הראשון שהעביר טכנולוגיה מהשדה הבטחוני לשדה האזרחי, בתחומים שונים. למדתי על בוריו את נושא איגוד בתי התוכנה בישראל, שהיה אז קטן וחלש ונלחמתי שיכירו בהם כתעשייה ושיקבלו סיוע! היום זה ענף עם מיליארדי דולרים של יצוא! עשיתי אז מאמץ אדיר להבאת מפעלים לפריפריה, שסבלה מאבטלה קשה והקמתי את הרשות לעסקים קטנים ובינוניים – וכך חיסלנו את האבטלה הגבוהה שהייתה אז בנגב ובגליל. אני יכול לומר בגאווה שפיתוח קרית גת, הבאת 'אינטל' לשם – זה עבודה שלי! שגשוג יקנעם – זה שלי!" יקיר תעשיית הקולנוע עד היום זכור מיכה חריש כ'יקיר' תעשיית הקולנוע וכמי שמתגעגעים אליו ולעשייתו למען התחום. הוא אומר כי בתוך משרד המסחר והתעשייה היתה קיימת, מאז ומתמיד, 'יחידה לקולנוע', ובהיותו חובב קולנוע מושבע, עוד מילדותו הרחוקה בטימישוארה – היתה קרובה לליבו. "גדלתי על הקולנוע האיטלקי והצרפתי ונשארתי חובב קולנוע כל השנים. למזלי אדית חלקה איתי אהבה זו. לא כל דבר שעשיתי בפוליטיקה היא אהבה אבל את התחום הזה – בהחלט כן" – הוא צוחק- "שמחתי שפתאם, בתוך המשרד שבניהולי, יש גם קולנוע וידעתי שזה יהיה הבייבי שלי. שילבתי את הידע המקצועי שלי, הכלכלה, עם אהבתי לתחום ונכנסתי לנושא על פרטי פרטיו. הוא עשה רבות בתחום. בין השנים 2008-2011, כשכבר היה רחוק מעשייה פעילה בכנסת עצמה, שימש מיכה חריש ראש מועצת הקולנוע, עד שעזב כדי לשמש יו"ר מפלגת העבודה, למשך 9 חודשים, עד היבחרה של שלי יחימוביץ לתפקיד. מאז הוא פעיל בעיקר בגבעתיים.

מעורב בעשייה ציבורית

על פי השקפת עולמו עשייה מוניציפלית היא התמחות ספציפית המצריכה ניסיון. לדבריו, ראשי הערים המצליחות בארץ הם כאלה שצמחו מתוך בתחום המוניציפלי ולא הוצנחו מבחוץ. "אכפת לי מאד מה קורה בגבעתיים ולכן אני מעורב, אבל לא כדי לרוץ לרשות העיר. זו לא ההתמחות שלי. אני סומך ומעריך את רן קוניק שעושה עבודה מצויינת" – אומר חריש – "העיר הזו אהובה עלי וחשובה לי. עיר שיש בה מערכת חינוך מעולה. עיר שילדי גדלו בה והיו פעילים בבית הספר לספורט, וכל שלושת בני גם אימנו ילדים בכדורסל. בני יואב הוא מאמן מקצועי של ילדים ונוער ואחראי על עמותת הנוער בעיר" – אומר חריש בגאווה. כיום הוא גם יו"ר הועדה האידיאולוגית של מפלגת העבודה בגבעתיים. כן, יש עוד דבר כזה. הוא הקים צוות המנסה להשפיע. בצד כל עיסוקיו אלה הוא משמש יו"ר עמותת אמי"ר- להנצחת ההסטוריה והמורשת של יהדות רומניה, השוקדת בימים אלה גם על הקמת מוזיאון בראש פינה. בנוסף, הוא יו"ר החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי שואה, שתיסגר בסוף 2017 ביוזמת ראשיה. על פעילותו בתחום הזה קבל לא אחת ביקורת קשה, שלא בצדק. "מדובר ברכוש של נספים, יהודים ציונים, ששנים קודם למלחמת העולם השנייה, קנו בישראל נכסים שונים, ועל הרכוש הזה השתלטו גורמים כמו קק"ל, בל"ל, רשויות מקומיות שונות, האפוטרופוס הכללי ועוד ועוד. בעקבות ועדת חקירה של הכנסת הוקמה החברה הזו, שתפקידה היה לאתר את הרכוש הפרטי, הזה, לאתר את היורשים בכל העולם – ולהשיב להם את רכושם" – מסביר מיכה חריש – "במהלך פעילותנו איתרנו נכסים ששוויים המצטבר נאמד ב-2 מיליארד ₪! עד כה איתרנו יורשים בסדר גודל כספי של כ-650 מיליון ₪ ויש עוד כמה בטיפול, שיסתיים עד סוף 2017. מכספים ללא יורשים – סייענו לניצולים בארץ בסכום של כמיליארד ₪! לפי רשימות ניצולים, הנזקקים ביותר, שקבלנו ממשרד האוצר. בסוף שנת 2017 אנחנו נסגרים כי השלמנו את תפקידנו ההיסטורי.