"הומור זה נושא רציני ויש לו המון שלוחות. אין לו הגדרה אחת"

ראיון עם אריה סובר – פרופסור לצחוק

נעמי לבנון-קשת

צילום: איציק רובין

"הומור זה ענין של טעם. זה משהו פרטי-אישי. למוח שלנו יש טעם בהומור. בעקרון זה טעם מולד אבל גם טעם נרכש" – כך אומר הפרופסור אריה סובר (72), מרצה זה עשרים שנה באוניברסיטה הפתוחה, ובמקביל מרצה במסגרות רבות ושונות על הומור וצחוק – ובעיקר: מתייחס לנושא הזה מאד ברצינות

"תפקיד ההורים, מרגע הלידה, הוא לפתח חוש הומור לילוד. משחקי 'קוקו' למיני הם, משחקי דגדוגים וכיוצא באלה – אכן מפתחים זאת, וכשיש הומור הוא מפתח ומקשר במוח חלקים שאין ביניהם קשר נורמטיבי, וזה חורץ עוד ועוד מסלולים יצירתיים במוח. ילד, באופן טבעי ואינסטינקטיבי הוא יצור סקרן שמנסה הכול ובודק גבולות ויש הורים, לא מעטים, שריפוד הספה או הצבע שעל הקיר – חשובים להם יותר מהניסיונות של הילד, ובכך הם עוצרים את התפתחותו היצירתית ולא מאפשרים לילד להיות 'חוקר'. בגיל 6-9 חודשים הילד מפתח חוש הומור. את היכולת לצחוק מדברים שמישהו אחר ייצר ואת היכולת לייצר הומור ולגרום למישהו אחר לצחוק ממנו. בגיל 15 חודש בערך, הוא מתחיל במשחקי ה'כאילו', כלומר: הוא מייצר הומור וזה בהחלט דבר יצירתי! ומכאן הקשר בין הומור ליצירתיות. בגיל 2-3 שנים הוא לומד לדבר ושובר תבניות של מלים, כמו 'חנה-בננה' וכדומה. אלה דברים שכדאי וצריך לעודד בכל ילד".

גוי התחנן בפני חברו היהודי שיגלה לו את סוד הגאונות היהודית. היהודי סיפר לו שיש דג מאוד יקר שהיהודים אוכלים את ראשו והוא המקור לחוכמתם. לאחר תחנונים רבים הסכים היהודי למכור לגוי את הדג היקר. אחרי שהגוי אכל ממנו אמר ליהודי "אבל זה סתם דג מלוח רגיל". "אתה רואה שזה עובד? עכשיו יש לך מוח יהודי "

"אפשר לפענח ולייצר הומור"

הוא נולד בטירת הכרמל הסמוכה לחיפה, ילד אמצעי בין אח בוגר לאחות צעירה. בהמשך עבר עם ההורים לחיפה. עם סיום בית הספר היסודי בחר ללכת לעכו לבית הספר לקציני ים, בסיומו עשה סטאז' של תשעה חודשים והצטרף להפלגות צי הסוחר כקצין סיפון. בהגיע מועד הגיוס לצה"ל – ההמשך היה טבעי: חיל הים, ושירות בסטי"לים.

בתום השירות באה התפנית לכיוון ההפוך: אוניברסיטת תל אביב, לימודי תיאטרון במגמת משחק, "רציתי מלכתחילה להיות שחקן קומי אבל דווקא התחלתי בתפקיד הראשי בהצגה 'כימרה' בתיאטרון 'לה מאמא' של רינה ירושלמי. בשנה השנייה ללימודים התחלתי לכתוב קומדיות ולשחק בהן, אך ורק בקומדיות כי מבחינתי – זה תיאטרון".

במקביל לכל אלה הוא לקח קורס בתיאטרון רחוב וכן קורסים בקולנוע. ירושלמי ביימה אותו בארבע הצגות שהועלו באוניברסיטה בשנים בהן למד שם, ובנוסף ביימה את המחזה שכתב: 'לימבו' – שהוצג ב'צוותא' ובהמשך ברחבי הארץ.

סובר סיים את לימודיו בהצטיינות ומיד נרשם ללימודי תואר שני, שגם אותם סיים בהצטיינות בתוספת עבודת מאסטר תיאורטית בנושא הומור. בשלב זה של חייו הוא זכה במילגת לימודים ממשלת צרפת – לבית הספר הלאומי לקרקס ושם, תוך כדי לימודי הקרקס, שכללו אימונים בעיקר בטכניקת ליצנות – עשה גם את הדוקטורט שלו בנושא ההומור הקומי והצחוק. "ואז לראשונה, יצרתי מעין שפה, מערכת קודים שממנה ובאמצעותה אפשר לפענח ולייצר הומור".

כל יום הוא דף חלק

בשנת 1980 חזרתי לישראל מצוייד בתואר 'דוקטור' ולא בדיוק יודע מה עכשיו? מה עושים הלאה? "את התארים שלי עשיתי מתוך עניין אמיתי ולא משום סיבה אחרת"- הוא מסביר את פרשת הדרכים בה מצא את עצמו – "תמיד חייתי את הרגע. בלי לחשוב מה הלאה. והאמת היא שעד היום אני מאמין שאת החיים צריך לחיות עכשיו. בלי תכנונים. בשבילי זה עבד! אף פעם לא לקחתי את החיים ברצינות. כל יום הוא דף חלק שעליו אני מספר את הסיפור שלי".

באותה שנה בה שב לישראל פגש מכר ותיק שהציע לו לעבוד כמרצה באוניברסיטה בתל אביב. הוא הציע עצמו והתקבל גם לחוג לתיאטרון וגם לחוג לקולנוע. במקביל לעבודתו החדשה כמרצה, כתב אריה קומדיות וביים. גם את שלו וגם של אחרים. מהר מאד הבין שהוא ממש לא אוהב ללמד. אמנם פרנסה זה דבר חשוב אבל מה שהוא באמת רצה זה לעשות אמנות. מחזה רחוב שלו 'האהבה גן נעול' – הועלה ב-1981 באוניברסיטה ובעקבותיו לימדתי גם בירושלים, למרות שרציתי להיות כל כולי אמן. ביימתי מופעי ענק, תצוגות אופנה קומיות שנערכו ב'הילטון', מחזות שלי הועלו בתיאטראות הפרינג' כמו: 'הקומה השלישית', 'הסימטא', 'בריזה' ועוד. הייתי מראשוני הפרינג' בארץ".

בשנים אלה והבאות כתב וביים מחזות קומיים לילדים ולמבוגרים, ביניהם: 'תעשה לי טובה' בכיכובו של זאב רווח ובשיתוף עם אבי קורן עשה את 'הפינאל הגדול' בכיכובו של בסאם זועמוט' מי שהיה אז כוכב סדרת הטלוויזיה 'מסעדה הגדולה'.

לאחר עליית היטלר לשלטון, נפגשו ארבעה יהודים בבית קפה בברלין. אחד אמר אוי, השני אמר אוי וויי. השלישי אמר נו נו... הרביעי לחש להם. "אולי מספיק עם הפוליטיקה?"

"החיים הם משהו אחר"

בהמשך נישא לציפי ונולדו לי, (34) שעובדת בערוץ 13 ואביה, המפליג בשבחה המקצועי אומר: "היא קבלה ממני את ההומור, שאני ירשתי מאבא שלי". ודניאל (32) העוסק בתחום הפיננסים. עם הנישואין קבעו השניים את מושבם בגבעתיים בדירה שרכשו ביחד ברחוב עמישב, והוא שב לאולמות ההרצאות ולעבודה מול סטודנטים במיכללת לוינסקי, בשלוחת התקשורת של אוניברסיטת 'בר אילן' באשקלון ובחוג לתקשורת של האוניברסיטה הפתוחה. בצד ההוראה, הוא מרצה במקומות רבים בארץ ובפני קהלים שונים ומגוונים בהם אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, אנשי טיפול שונים, מורים וסגלי הוראה ועוד.

ב-2002, נישא אריה סובר בשנית, לאביבית אך אחרי 17 שנות נישואין, התגרשו השניים ואריה חזר לדירתו שברחוב המאור, אותה רכש לאחר גירושיו מציפי, ולעיר מגוריו גבעתיים.

"מאז אני בקשר טוב עם עצמי ואוהב מאד את מגורי בעיר ואת השכונה שלי. יש לנו פרלמנט קטן ליד החנות של הספר. מבחינתי גבעתיים היא עיירה נעימה שכיף לגור בה. יש לי עץ מנגו בחצר ובעונה אני מחלק לשכנים. נכנסים לשתות קפה או בירה זה אצל זה. פשוט כיף"- הוא אומר –"בתקופת הקורונה כתבתי מחזה לשלושה שחקנים: 'החיים הם משהו אחר' ואני מחפש מסגרת להעלות אותו. מאז שעזבתי את התיאטרון למעשה לא כתבתי מחזות, והקורונה החזירה אותי לכתיבה."

"הומור הוא כמו הצל של האדם"

בכל השנים האלה הוא כתב ששה ספרים שכולם בנושא הומור. האחרון שבהם על תולדות ההומור היהודי – יצא לאור באנגליה. ב-2018 יצאה לאור באנגליה ספר שערך וגם כתב בו –'השפות של ההומור', המקבץ אוסף מאמרים מכל העולם, בנושא זה.

ב-2009 הוא הקים את 'האגודה הישראלית לחקר ההומור' – כן, יש דבר כזה והוא חי ונושם ופעיל מאד. באגודה הזאת קיבץ סובר עשרה אנשים מישראל שחקרו וחוקרים הומור. שנתיים לאחר מכן הקים כתב-עת, יחיד מסוגו, להומור, שכבר הגיע לגיליון ה-19 שלו. וב-2012 יסד כתב עת בינלאומי להומור. השני בעולם מסוגו. באתר שלו מצויים שני כתבי העת האלה. זה שבאנגלית – חופשי לכל מי שמתעניין. זה שבעברית – נגיש למנויים.

"הומור זה נושא רציני ויש לו המון שלוחות. אין לו הגדרה אחת" – מסביר אריה – "להומור ולצחוק יש משימות והם מתחברים לכל פן בחיינו, כשיש אבחנה ברורה בין צחוק להומור. הומור הוא כמו הצל של האדם".

כשמבקשים ממנו למנות שמות של מי שבעיניו כתיבתם נחשבת להומור טוב הוא כמובן מציין את אפרים קישון "שללא ספק היה פרוץ דרך"- הוא אומר ומוסיף: "כמובן חנוך לוין, מאיר שלו ומהדור העכשווי זה אתגר קרת. אלה אנשים שכתיבתם היא הומוריסטית נטו. יש עוד אנשים שכותבים גם הומור אבל לא רק הומור וזה הבדל גדול. אלה שמניתי כותבים רק הומור ובצורה רצינית מאד."