אדם גרינברג, דירקטור אוף פוטוגראפי

הוא אהב את הים בתל אביב, את הדרך שבה השמש שוקעת מעל גוש דן, צובעת את הגגות של גבעתיים בכתום רך. עבורו, העיר הזו הייתה המקום שבו הוא יכול היה להפסיק היות הצלם המפורסם ולחזור להיות פשוט הוא. תמיד נפעמתי מהמקצועיות ומהידע הרחב שלו. הוא היה ידען יותר ומעודכן יותר מכל אחד בתעשייה, למרות שמעולם לא למד צילום במוסד רשמי. אדם הוכיח שעם חוכמה ותשוקה ועין חדה, אין גבול שאי אפשר לפרוץ. הוא לא רק עקב אחרי הטכנולוגיה, הוא הקדים אותה. היכולת שלו ללמוד בעצמו את המערכות המורכבות ביותר בהוליווד, ולהפוך למאסטר בתחומו. למרות עשרות השנים שחי בברנטווד לוס אנג'לס, הלב שלו היה מחובר לישראל. כמעט מדי ערב היה נצמד למסך, צופה בחדשות מישראל בערוץ הישראלי ובולע בשקיקה כל מילה באתרי האינטרנט. הוא לא היה צופה מהצד. הוא היה מעורב, מעודכן, ותמיד מביע את דעתו הנחרצת על הנעשה בארץ, כאילו מעולם לא עזב.

אדם היה 'פריק' של אוכל טוב. הייתה לו מפה פנימית של טעמים, והוא היה מסוגל לשלוח אותי למסעדה חביבה עליו כמעט בכל נקודה על הגלובוס. אבל בסוף, אחרי כל המסעדות המעונבות בעולם, האהבה הגדולה שלו תמיד חזרה הביתה: לאוכל היהודי של מזרח אירופה שספג בילדותו, ולחומוס ישראלי טוב. הטעמים שחיברו אותו בחוט בלתי נראה לשורשים שלו, בכל מקום שבו הציב את המצלמות. אולי מה שהפך את אדם לאדם מיוחד כל כך היה הניגוד המוחלט בין העולמות שבהם חי. מצד אחד, הפקות ענק של מאות מיליוני דולרים, פיצוצים, אפקטים ואורות הניאון של לוס אנג'לס. ומצד שני, אדם, האיש הצנוע שמתרחק מכל תעשיית השואו ביז.

היום, כשאני רואה סרט שהוא צילם, אני לא רואה רק את הוליווד. אני רואה את הדוד שלי. אני רואה אותו מכוונן את התאורה וממקם את המצלמות. את החיוך הקטן בזווית הפה כשהוא יודע שהפריים מושלם, ואת הנשמה הגדולה שנשארה תמיד מחוברת לכאן, למקום שממנו הכל התחיל. המורשת שלו היא של הנער שהסתכל על העולם דרך חריץ התריס באולפני גבע בגבעתיים, והחליט להראות לכולם מה הוא רואה.